User 0.1
בראשית היתה אנונימיות. ובדממה התהלכו להם יוזרים חסויים בשם בדוי. הימים היו ימי האמצע השני של שנות התשעים, כשהדבר הכי מגניב זה אימייל של הוטמייל, תכנת יודורה והמעבר של כולנו מחלונות 3.11 שהיו החלונות הכי טובים מאז ועד היום.
באותה תקופה היה חשוב לשמור על שם בדוי, ולהמציא שם מגניב ליוזר של האימייל היה משהו שעוד התגאית בו. זו היתה תקופה אחרת; נטסקייפ עוד שלטה בדפדפן עם ההגה של האנייה וגיקים התחילו לצאת מהארון. היה מגניב.

User 1.0

ואז נגמרו שנות התשעים, האינטרנט הולך לעמוד בפני המבול שלו, או אם תרצו, נפילת המניות שלו בבועה. בד בבד, מתחילים להתפתח בקצב מהיר מנגנוני הגנה חדשים; חברה ישראלית ממציאה את חומת האש ומכיוון הים ממציאים את האנטיוירוס ההמוני הראשון: דר‘ נורטון ימציא את סימנטק. זו תקופה של התפתחות התכנים, יותר פורטלים, יותר שירותים, יותר אקשן. ההבנה היא שהתוכן הוא מה שישלוט באינטרנט. עוד מפחדים לדבר על מסחר. לתת את האשראי באינטרנט נראה קצת הזוי, שלא לומר ”מפחיד“ ועוד את השם האמיתי והכתובת. למה מי מת?
נולדים שיתופי הקבצים.

User 1.5
האינטרנט כבר קלט את הכיוון שלו. אנשים מפתחים תכנים ומשתפים אותם. המסחר האלקטרוני מתחיל (רק מתחיל) לתפוס את מקומו בכלכלה העולמית. בדיוק כאן, באבולוציה של היוזר, מתחיל המשתמש להבין שמשהו קצת אינפנטילי בהתנהגות שלו… השם הבדוי שלו. הוא כבר כותב את החיים שלו בבלוג. כבר לפחות שנתיים יש לו אלבום תמונות אינטרנטי שהוא מראה לחברים שלו, הוא כבר קנה פעם אחת באיביי ועוד פעמיים באמאזון, ותכלס… למי לעזאזל כבר איכפת, האינטרנט הוא כבר מזמן שדה חברתי לגיטימי להכיר בו את הדייט הבא שלך, נמאס להעמיד פנים שאתה מישהו אחר.

אתה שם את עצמך מאחורי חומת אש ואנטי וירוס, אתה מוציא את החיידקים מהמחשב פעם ביומיים עם כמה תוכנות שהומלצו לך, אתה קולט שאתה תצטרך לעשות את זה שוב פעם ושוב פעם ושוב פעם ואתה מתחיל לשאול את עצמך למה לעזאזל אתה טורח, גם ככה אתה מחופר עמוק, למה אתה צריך גם להתחבא?

User 2.0

כולך שבע כבר מזה שהאקספולרר הוא הדבר הכי רע שקרה לרשת מעולם. עדכונים באתרים הגדולים מודיעים לך על עוד פירצה. הגירסה כבר בת חמש  עוד מעט ועדיין מוצאים בה פרצות, כאילו אין עוד דברים לעשות בעולם חוץ מלחורר את הממוטה הזאת. הדפדפן הזה מגעיל לך את השועלים. אתה כולך מוגן עם חומת אש, אנטי וירוס ועוד שלוש תוכנות נגד תולעים שיגנו לך על המחשב מפה ומשם. בד בבד אתה מבין שנמאס לך להסתתר ושהשם האמיתי שלך יכול להיות גם אחלה של כינוי; גם ככה חצי רשת כבר מכירה אותך,  הרי כבר היית בקופידון למיניהם, אתה כותב בלוג (או שניים), אתה נמצא בלפחות שני פורומים פעילים, אתה משתף תמונות כי זה הדבר החם הנוכחי ואתה הרי תתחיל לשתף גם את המועדפים שלך. לא רק זאת, דבר חדש התחלת לעשות לא מזמן- אתה מודיע לאן אתה יוצא ומזמין את כל העולם ואשתו להצטרף אליך לבילוי, או במילים אחרות, האינטרנט שלך הפך להיות עכבר העיר ואתה הופך למפיץ מידע עצמאי: ”עכבר העיר“ אבל עם אנשים אמיתיים. למה שאתה לא תהיה בנאדם אמיתי אתה שואל את עצמך.
כך זה נמשך ונמשך, יותר אתה מוגן, יותר אתה נחשף. השלב הבא בחיי השיתוף יתקע עוד מסמר בארון הקבורה של האנונימיות, אתה תתחיל להשתמש במצלמת האינטרנט שלך ליותר משיחות במסנג’ר. אתה תמצא תכנה, שתשמע אותך ותצלם אותך באותו זמן ואתה תתחיל לשדרVLogs. הפוסטים שלך יתחילו ב: Captain’s log, stardate… ואתה תרגיש שאתה מגשים את חזון ”מסע בין כוכבים”  בימי חייך. הרי תמיד רצית להגיד את המשפט הזה.
פתאום אנשים אנונימיים יצאו מהאנונימיות האחרונה שהיתה להם. הראשונים יהיו כמובן הנודיסטים חולי הפרסום. אחר כך, כמו כל תופעה אקסצנטרית, היא תגיע לקונצנזוס ואנשים יעשו את זה על בסיס יומיומי, עם להסתכל על המצלמה או בלי. אנשים יהיו בפריים וברקע יתנגן שיר. אנשים יהיו מחוץ לפריים וברקע- יתנגן שיר. זו גם תהיה מלחמה חדשה לגמרי עם חברות המוסיקה. הן ירצו לתבוע בלוגרים על הפרת זכויות יוצרים. ממוטות הרי הן חיות מפגרות. תהיה סמטוחה שלמה.
אתה תגיד לעצמך- ”זה מי שאני“ ותהיה בטוח שככה זה היה תמיד.

 

הטור הזה פורסם ב NRG הרשת עם קצת עריכה שהורידה את בדיחת השועלים, אבל לא נורא.

One comment on “יוזר 2.0

Leave a Reply