מאת: אייל כץ

אחרי שמנואל קסטלס ואנתוני גידנס הגישו את משנתם המרקסיסטית והאופטימית לטכנולוגיה, שינויים חברתיים, ויצירת חברה אוטופית טכנולוגית שבה יש יותר שיוויון וצדק מגיע בנג’מין ברבר בתפקיד “ביבי הורס המסיבות”.

ברבר רואה עולם בקונפליקט מתמשך והוא מחלק אותו לשני חלקים יריבים כאשר מה שמפריד בין הצדדים היא הטכנולוגיה. לטכנולוגיה יכולת ליצור מציאות וירטואלית ויעילות קפיטליסטית. היא אחראית ליצירת עולם שבו שולטים תאגידי על בינלאומיים, דוגמת מקדונלדס, שהופכים אותנו לרובוטים ואת הסביבה שלנו לאחידה. העולם ה”גלובלי” והטכנולוגי, לו הוא קורא מק – עולם (MacWorld), מתבדל ומתנתק משאר העולם שנשאר מאחור. במק – עולם, המדינות מאמצות שינויים הטכנולוגים ומצליחות, דוגמת ארצות הברית. אך, ברבר לא מרוצה מהגישה הקפיטליסטית של ארצות הברית, שהולכת ומתפשטת בעולם, משום שהיא יוצרת אנטגוניזם בקרב קהילות רבות שמרגישות שהקפיטליזם דורש ויתור על הייחוד המקומי שלהם. מנגד, הקהילות לא נשארות חייבות ויוצרות התנגדות חזקה, אידיאולוגית, פונדמנטליסטית או להגדרתו של ברבר –  ג’יהאדית לקפיטליזם של המק – עולם. התנגדות זו מתאפיינת בפחד משינוי ומהלא נודע וחזרה לתקופה אנטי – פלורליסטית, חד תרבותית, נטולת ספקות, ולטענת רבים מתומכי הגישה – מאושרת.

הכוח בטיעון של ברבר וגם חולשתו טמון במושגים מק – עולם מול ג’יהאד. כוח, משום ששימוש במושגים אלה ללא ספק מושך קוראים, מספק לו קהל מחוץ לאקדמיה, והופך את ספריו לרבי – מכר. חולשתו בכך שהוא מטעה לחשוב שהספר מכוון בלעדית להתנגשות שבין האסלאם הפונדמנטליסטי לבין המערב. למעשה, השימוש בדימוי של ג’יהאד מול מק – עולם נועד להמחיש גם מלחמה אחרת.  בשביל ברבר, המק – עולם מייצג את החברות הגדולות ואת בעלי ההון שעומדים מאחוריהם. בעלי ההון נהנים באופן לא פרופורציונלי ממשאבי הטבע והאנוש, ומדכאים את שאר העם למצב של עוני. מנגד ניצב הג’יהאד, שמייצג את מצוקת העניים לנוכח השתלטות העשירים ובא לידי ביטוי בכעס, התנגדות לאומית ולאומנית, וקנאות דתית אך יכול גם להתקיים ללא קשר לאסלאם או דת. גם הג’יהאד וגם המק – עולם אינם דמוקרטים, לשיטתו של ברבר, והפתרון צריך להגיע דרך שינוי הבא מלמטה, מהעם, דרך התנגדות אזרחית לבעלי ההון ותוך שמירה על המוסדות הדמוקרטיים.

בישראל, התומך הכי מובהק של ברבר הוא הסוציולוג אורי רם. הרבה לפני קיץ 2011 והמיצג האלקטורלי של יאיר לפיד, אורי רם ניבא את התפוררות מעמד הביניים. הוא האמין, כמו קסטלס, שמעמד הביניים לא קיים יותר כמקשה תרבותית אחת, אלא מדובר באינדיבידואלים נהנתנים ואנוכיים שדואגים בעיקר לעצמם ולכיסם. לראיה, הוא מציג מודעות פרסום עכשוויות שמשייכות אידאליים אישיים של חיי הפרט כאידיאל במקום אידיאליים קולקטיביים שהיו נפוצים בעבר. הסממן המובהק של התקופה הוא השימוש במילה “פראייר” כמייצג של אנוכיות ודאגה לפרט במקום דאגה לצרכי הכלל שהייתה סממן תרבותי מובהק בישראל של פעם. רם מזהה חוסר זיקה בין מעמד הביניים לבין המדינה, מרמור הולך וגובר ובסופו של דבר “ירידה” של אקדמאיים אמידים שלא מרגישים שייכות למדינה.

לתוך התבשיל הקפיטליסטי המבעבע, שופך אורי רם את התאוריה של ברבר ומערבב פנימה את הסכסוך הישראלי פלסטיני כדי ליצור מנה חריפה ביותר. רם מזהה שבמקביל להתחלת תהליכי הפרטה במשק הישראלי של שנות ה- 80, התעוררה ההתנגדות העממית הראשונה בשטחים – האינתיפאדה הראשונה. בתקופה זו, הפער החברתי כלכלי שבין בעלי ההון ומעמד הביניים הלך והעמיק ככל שבעלי ההון צברו יותר ממון וכוח ומעמד הביניים נחלש.  במקביל החל להרוויח צה”ל את מעמדו כצבא כובש והפלסטינאים את מעמדם כעם החי תחת כיבוש. במשך 30 שנה שני הסיפורים האלה התפתחו במקביל עד היום שבו גם מעמד הביניים וגם הפלסטינאים מגיעים לנקודת רתיחה.

בהקשר זה, אורי רם מקביל את הציונים למק – עולם ואת מתנגדיהם לג’יהאד.  כלומר, הוא מסווג את ישראל כחלק ממהלך גלובאלי של קולוניאליזם עסקי – פוליטי שבו ישראל דוחפת את הפלסטינאים להתנגדות רדיקלית. בדומה לדחיפה של המדינה את הפלסטינאים להתנגדות אלימה, ללא שינוי מדיניות משמעותי, המדינה דוחפת את מעמד הביניים לכיוונים יותר רדיקליים של התנגדות. אבל, ברבר ורם לא מאמינים במהפכות. למעשה, במאבק הזה אין לג’יהאד סיכוי משמעותי לנצח אל מול היתרון הטכנולוגי של המק – עולם ובסופו של דבר הג’יהאד ייסוג מדרכיו הרדיקליות לטובת הידברות. השאלה שצריכה להישאל היא באיזה שלב של מערכת היחסים הזו נמצאת ישראל: האם בסכסוך הפלסטינאי – ישראלי עברנו את נקודת השיא של ההתנגדות הרדיקלית/ג’יהאדית או שהיא עוד לפנינו? האם בקרב השני, זה על מעמד הביניים, נראה תנועות מחאה אלימות, רדיקליות, אידיאולוגיות או שהשיא היה כבר בשדרות רוטשילד?

Leave a Reply