נראה שהדבר שהכי מעניין אנשים היום הוא צרכנות נבונה. באופן אישי אני לא מסתכל דווקא על צרכנות, כי זה רק תחום אחד שאני אוהב להתנסות בו, אני אוהב לעשות הרבה דברים עם המדיה, לנסות ולשתף, לנסות ולשתף. זה יכול להיות סקר שוק,
צילום: עופר וקנין (עבור דה-מרקר
זה יכול
להיות בילויים משותפים, מחקרים סוציולוגיים, איפיוני מערכות, רעיונות, הזדמנויות עבודה, אני מעלה והעולם עונה. זה המשחק שיש לי, והרבה הזדמנויות צצות בגלל המשחק הזה.
הבטחתי לאיש יקר בשם אורי שחר תשובה על שאלה שלו, שכך הוא ניסח אותה: מה יעשה הצרכן המתוסכל שאין לו 3000 חברים?
אני מקבל את השאלה הזו הרבה פעמים- אנשים חושבים שכמות התגובות שאדם מקבל היא ביחס ישר לכמות החברים שיש לו. כמובן שמבחינה סטטיסטית, ככל שאדם מחובר ליותר אנשים כך הוא יקבל יותר תגובות, אבל כמות החברים היא לא המדד היחיד. המדד השני, שלדעתי הוא חשוב יותר זה כמות האינטראקציה שיש לאדם עם חבריו והכרותו אותם. פעם לא היו לי 1200 חברים בפייסבוק וכבר באמצע 2008 עשיתי סקרים בפייסבוק שלי, נכנסתי אליו בסוף 2007. היו לי 600 קונטקטים, אולי פחות והיו פחות ממליון ישראלים בפייסבוק אז. אבל יכולתי לומר שעם 95% מהם היו לי קשרים אישיים, בין אם שאמרנו שלום אחד לשני, לחצנו יד, נפגשנו באירועים שונים, עבדנו יחד או למדנו יחד. היה קשר מאד חזק. הכמות לא חשובה כמו האיכות- איכות האינטראקציות שלכם. ככל שהקשרים שלכם בפייסבוק יותר חזקים, כלומר אתם מכירים ואתם מגיבים, כך תוכלו לצפות לתגובות ולעזרה אמיתית בעת הצורך.
דה מרקר: במקום להתמקח עם חברת הסלולר או הבנק לבדכם – צרפו למשא ומתן את החברים בפייסבוק
הנה דוגמה לשימוש שעשיתי בחברים כדי לעזור לי לאפיין מערכת חברתית שהייתי עסוק בבנייתה (באותו סטארטאפ סינגפורי שבגללו טסתי הרבה בעולם). בתור המאפיין הראשי של המערכת דאגתי מאד שמא אכנס למין בועה עם עצמי (בועה של "אני יודע הכי טוב מה נכון לעשות) ודאגתי להזין את עצמי בדעות של אחרים בלי לספר מה בדיוק אני עושה. זה היה מוצלח למדי כי זה גם הזין אותי וגם חיבר אותי למה אנשים באמת רוצים.
דוגמה שניה: אם אתם מאשרים אנשים שאתם לא מכירים בכלל, אל תתפלאו אם הם לא מגיבים. אם אתם מאשרים יחצנים, אל תתפלאו שהקיר שלכם מתמלא בהזמנות ו- שהם לא מגיבים. היה לי פעם לקוח שכל חבריו בפייסבוק היו אנשים שהוא לא מכיר. הוא התפלא שאין לו תגובות לפוסטים שלו.
לסיכום: מה עושים צרכנים מתוסכלים שאין להם 3000 חברים?
משקיעים בגרף החברתי שכן יש להם, דואגים להכיר את החברים בחיים האמיתיים, להפגש איתם, אבל גם להגיב להם באופן אינטליגנטי בפייסבוק, לשלוח מייל מדי פעם, להגיב, ללייקק, לתייג אותם בפוסטים שקשורים בהם, ובעיקר לכתוב אם הם צריכים משהו. זה מזכיר לי שיעור שלמדתי פעם מג'ף פולבר, הוא סיפר שהשיר של אנני לנוקס Sweet Dreams מדבר בעצם על מדיה חברתית כי הוא מלמד אותנו שיש אנשים שרוצים לנצל אותנו ויש אנשים שרוצים להיות מנוצלים על ידינו, והוא צודק במאה אחוז- כי מה עשיתי אם לא לנצל את החברים שלי בשביל לסגור עיסקה על האייפון שלי? תכתבו. תראו שאתם צריכים עזרה. תשאלו שאלות. תנו עצות. תהיו דעתנים. או שלא. העיקר שתהיו.
Some of them want to use you
Some of them want to get used by you
Some of them want to abuse you
Some of them want to be abused
יום שלישי 8/2/11
1. באירוע שולחן עגול שהשתתפתי בו נכחו, אנשי הניו מדיה מדובר צה"ל, מחלקת התקשורת של הבינתחומי, דיקן הסטודנטים, איש משרד החוץ, אנשי יחסי ציבור, מדיה, חוקרים, סטודנטים, גוגל. דיברו שם על איך ישראל נתפסת, איך צריך להשתמש במדיה החברתית עבור ישראל, על שיתוף אוכלוסיות, על יצירת קואליציות, על צורות הסתכלות שונות על כל מצב ומצב.
הקלטתי שני קטעים בוידאו שהייתי שמח להעלות, אך הדבר נאסר לצערי.
יצאתי משם עם תחושה שיש הרבה גאווה שמבקשת להתפרץ החוצה, עם רעיונות רבים, אפילו עם מימושים לא מעטים ברמה של אתרים, שיתופי פעולה וכדומה. ועם זאת, גם עם תחושה חמוצה מכך שאנשים חושבים שעדיין צריך לחשוב על דברים (וכן, תמיד צריך לחשוב), לייצר עוד צוותי חשיבה וכדומה. אבל לא קם עוד האדם שאמר בואו, יש, הנה, אחריי, יחד. יש זמן שצריך לעבור בו ממצב של חשיבה לביצוע.
2.
לוחמת סייבר:
עמוס ידלין נכנס לאולם ויושב בקהל. יצחק בן ישראל מקדים ומספר על הוירוס בצנטריפוגות האירניות. יהיה פה וידאו.
הפאנל על סייבר עובר לרשת, יעלה ביוטיוב שלי.
3.
הפאנל של יוסי ורדי הפך להיות פאנל בכיכובה של עליזה לאנדס, סגן בדובר צה"ל שהועלתה על ידי דובר צה"ל אבי בניהו והתחילה לדבר על עבודתה וענתה על שאלות. בסופו של דבר היא קנתה את עולמה בכנס הזה, ומגיע לה הרבה פירגון בתור זו שממש "הקימה" את המדור הזה. (לינק לוידאו של עליזה לאנדס בכנס הרצליה)
אני חושב שהכותרת המרכזית מהדיון של יוסי ורדי, דו"צ אבי בניהו ודיקן תקשורת נעם למלשטרייך הוא: מדיה חברתית משפיעה על החוסן הלאומי- ועכשיו כולם אומרים את זה בכנס הרצליה, החל מהרמטכ"ל אשכנזי, ועד אחרוני הדוברים פה. אם להיות בוטה: אפילו הזקנים מכירים בזה.
הנה הסטטוסים שלי מפייסבוק תוך כדי:
ורדי: הנוער (עד גיל 35) משקיעים יותר בבטחון לאומי מאנשים מבוגרים ומבוססים. דרך פייסבוק וטוויטר.
מי שמבין הוא לא זה שמקבל החלטות ומי שמקבל החלטות לא מבין. ורק כשדיגיטל נייטיבס יהיו מקבלי ההחלטות ישתנו פה דברים.
דובר צה"ל: בשעת מלחמה דו"צ יפרוס לבינתחומי. #אמיתי
מצלמת דור 3.5 סודקת את המשטר של אחמדינג'ד יותר מכל מה שהמערב אי פעם שם. דו"צ
ניו מדיה היא חלק חובה בקורס של לדו"צ, בפו"ם, בקורס מגד"ים. ויש מקצוע חדש תחת שם זמני בשם : לוחם ניו מדיה. כאלה שנולדו לתוך הניו מדיה. בוחרים אותם בפינצטה
כנס הרצליה (ליחצו להגדלה)
יום שני 7/2/11
1. אמר לי פה מישהו שמתעסק ביחסי ציבור שאין בלוגרים בארץ. אז גם אף אחד לא הוזמן לכנס (הצגתי את עצמי כבלוגר פוליטי כשנכנסתי). אני חושב שלחברות יח"צ יש בעיה גדולה בהבנת העולם הבלוגרי, שהכל קשור בהתעלמות שמקורה בחוסר הבנה של המדיום, של היום. בלוגר הוא כבר לא אדם שיש לו מערכת ניהול תוכן בלבד, הרי לכולנו יש, זה לא הפלטפורמה- זה הייצוג של האדם באינטרנט. מי שלא מבין את זה סובל מפער עמוק.
אותה נקודה בפייסבוק- עם תגובות. ליחצו להגדלה
2. יש יתרון עצום בלבוא ללמוד בבינתחומי. הסטודנטים פה מתחככים בעילית העסקית והמדינית, נחשפים לכנסים בהם מדברים על מדיניות ציבורית, לאומית, בטחונית, כלכלית, יוצרים קשרים ואולי החשוב ביותר, מבינים שהעולם מסתובב דרך נטוורקינג ושכסף והשפעה יוצרים עם קשרים.
3. התובנה החזקה ביותר שקיבלתי היום בנוגע לנושא הכנס הגיעה ממלקולם הונליין, שהוא סגן נשיא ועידת הנשיאים (הגוף המאגד את נשיאי הקהילות היהודיות בארה"ב): הוא אמר שהכח הגדול ביותר של יהודי התפוצות הוא מדינת ישראל. התקומה של המדינה, הקיום שלה, הכוח שלה. כל אלה גורמים לגאווה יהודית שמחוללת כוח שמושלך חזרה על ישראל (פרשנות שלי) ושיש עו דברים רבים שאפשר לעשות מעבר לים, בהרבה מדינות, דרך הקהילות היהודיות (הרבה תקווה ואמונה היתה בדברים שלו). ומעבר לזה, הוא אמר שהמעבר לעידן הדיגיטלי השאיר רבים מאחור (המבוגרים) ויש לעבוד יחד על סגירת הפערים. הוא אמר עוד הרבה דברים יפים שקשה לי לשחזר כעת, אבל אם אמצא וידאו שלו אכניס כאן בהמשך.
המשך יבוא
אתמול בשיחת טלפון עשיתי משהו שאני עושה רק לעיתים רחוקות מאד- ללכת להיסטוריה של הפייסבוק שלי ולראות מה כתבתי, מה עשיתי, מה צילמתי, איפה הייתי ומה חשבתי. הלכתי חודש אחורה, ל- 2 בדצמבר, יום חמישי. היום בו התחילה השריפה בכרמל. קריאה של כל הסטטוסים, עם השעה המדויקת בה הם עלו, איכשהו חיברה אותי שוב, אך בדרך שונה, למה שחוויתי שם. פתאום הבנתי באיזה שעות הסתובבתי שם, מתי אמרתי דברים, מתי חוויתי חוויות, מתי דיברתי עם אנשים ואיך מה שקרה לי שם השפיע על אחרים.
כשקוראים סטטוסים בצורה כרונולוגית, בטח ובטח כשמדובר על אירוע בסדר גודל כזה, אי אפשר להתחמק מהתחושה שמדובר ביומן אירועים, וממש כך היה. אירוני בעיניי שהדבר הראשון שעשיתי באותו יום בפייסבוק (בשעה 14:59) היה לשתף פוסט של כריס ברוגן בשם They Will Never Understand שטען שאנשים השואלים מה החזר ההשקעה במדיה החברתית לעולם לא יבינו את הערך ( לא ROI) המתקבל מפייסבוק וטוויטר. ואכן כך הוא הדבר, הלא כן?
האירועים הבאים קרו במהלך 31 שעות. הם מתייחסים רק למה שקרה בפייסבוק ולא בטוויטר. לפניכם מסמך שמתאר אחד לאחד את הפיד שלי ב2-3 בדצמבר. ליד כל סטטוס ולינק כתבתי כמה תגובות וכמה לייקים התקבלו. שמות אנשים אחרים שתייגו אותי, דיברו איתי או השתמשו בחומרים שלי הוכנסו גם הם, בין השאר: אשר עידן, אליאב אללוף, רקפת בר סלע, שירה אייבל, דן פייגין, אילנה ברודו, עומר ון קלוטן, מורן וענונו, אריאלה דניאלי ואחרים. במחשבה נוספת, היומן הזה הוא הדבר הכי קרוב שאפשר לאינפוגרף שמאפשר להבין לפחות חלק מהשפעות והשלכות השימוש במדיה חברתית.
21:29- טירת הכרמל
הנה 55 דקות מהיומן, במידה ואין לכם כוח או חשק להכנס לעומק:
22:37- מצלם צוות כבאים אמיצים. הכל פה בוער. עשן סמיך. טירת הכרמל לא ישנו בבית היום. (2 תגובות, 6 לייקים)
23:19- שיחת כבאים לידי: ברחו אסירים ביטחוניים. ברחו. מחבלים (1 תגובות, 2 לייקים)
23:20- תגובה עצמית לסטטוס: מתו שני כבאים
23:22- תגובה עצמית לסטטוס: אתם לא רוצים לנשום מה שאני נושם פה
23:30- מועלה סרטון QIK בשם: חפק כיבוי אש. תדריך לפני יציאה. הועלה גם ליוטיוב (40,670 צפיות, 51 לייקים, 63 דיסלייקים, 323 תגובות, הכל ביוטיוב)
23:32- ליאור אורן משתף את האלבום. סטטוס: פאק! (5 תגובות, 1 לייק)
את המסמך אפשר להוריד מהסקריבד שלי. רצוי להגדיל למסך שלם
פוסטים נוספים בנושא:
ישראל צריכה להעסיק בלוגרים , בילעין קייס סטאדי. Now Media
קייס סטאדי
בהמשך לפוסט הקודם שלי בנוגע לשימוש שהמדינה צריכה לעשות באנשים שמשתמשים במדיה החדשה (תודה שי בלנק) אני רוצה להציג לכם מקרה שאירע ביום שישי 7/1/2011. לפניכם שלושה אנשים שונים, שהגיעו להפגנה בנפרד וצייצו ממנה, כל אחד דרך הסלולר שלו. תמר זנדברג היא חברת מועצת העיר תל אביב, יוסי גורביץ' ונועם שיזף הם עיתונאים. שלושם טוויטריסטים פעילים ואחרי כל אחד מהם עוקבים כמה מאות אנשים. הטוויטים שלהם נערכו על ידי כך שיוצגו בצורה כרונולוגית. המסקנות בסוף הקטע. קריאה מהנה.
והנה תמונה אחת מטוויטפיק, שירות שיתוף תמונות שמתחבר לטוויטר, שיכול לגרום לדברים להיראות באור אחר. תקליקו, יש עוד הרבה תמונות שעוברות ככה לעולם. הנה הכתובת.
צילום מ 24 בדצמבר 2009- לא בהפגנה המדוברת- הבחור הזה אכל יותר מדי כדורי גומי. טוויטפיק קטן יכול לשנות הכל. הקליקו להגדלה
הנה מה שקרה באירן ביוני 2009 (פוסט שלי). הוידאו צולם והועלה ע"י טלפון סלולרי שינה את התפיסה של המערב בנוגע לאיך השלטון האיראני פועל מול אזרחיו ובנוגע למיהם האזרחים האיראנים ואיפה ליבם באמת. דבר כזה יכול לקרות גם אצלנו. הוא כבר קרה הרבה פעמים.
מסקנות
עוד הפגנה בבילעין. לא הולך להכנס לדיון אם הבחורה המסכנה שאיבדה את חייה שם בשבוע שעבר מתה משאיפת גז או מסיבות אחרות, אבל כן לדבר על החשיבות שבדיווח לייב. דיווח לייב יכול לשנות את הערכת המצב של מקבלי החלטות, דיווח לייב יכול לשנות דעת קהל, דיווח לייב יכול ומשמש כתיעוד, לעתים חד משמעי, של המציאות. הנה הידיעה בוויינט על טוויט של יונתן פולק בנוגע לג'וואהר אבו-רחמה שסותר את דברי צה"ל בנושא ואפשר לומר שהשפיע על מה אנשים חושבים על המקרה. ועם זאת, כבר ראיתי דיווחים שיצאו במדיה חברתית והיו לחלוטין מוגזמים, לחלוטין עם אג'נדה, לחלוטין מסולפים, כך שגם את הטוויט של פולק צריך לבדוק (אני לא טוען שהוא לא אומר אמת).
באין אנשים שמדווחים את המציאות, שדה המערכה של דעת הקהל נותר עזוב למי שכן פועל בו לעשות בו כרצונו. אכלנו אותה במשט, כשמצלמות טלויזיה ובלוגרים רבים שהו על אחת הספינות ושידרו משם כבר שעות לפני האירוע. אם קהל המפגינים היה רוצה למנף את הפעולה שלו עוד יותר הוא היה מתארגן אחרת מבחינת תיעוד ומבחינת דרכי הפצה.
הציוצים האלה פה מוכיחים את מה שנאמר בפוסט הקודם. לא יכולתי לייחל להוכחה חזקה מזו.
אתם יודעים, מאז לבנון השנייה דובר רבות על זה שצה"ל מתכונן למלחמה הקודמת. ישראל פועלת בדרכים שנכונות למאה שעברה מבחינת ניהול מוניטין ודיפלומטיה ציבורית. יש מה לעשות.
עדכון:
הנה פוסטים שכתבו האנשים שהוזכרו בפוסט הזה:
תמר זנדברג- בילעין
נועם שיזף- ההפגנות בבלעין: חמש עובדות שכדאי לדעת
הדיון בפרופיל שלי על הפוסט
כל בלוגר יגיד לכם ברטרוספקטיבה שהוא לא היה יכול לחזות מה יתפתח מהבלוג שלו, ובמדיה חברתית, כך ראינו, אי אפשר לנבא את העתיד, רק קצת. לא יכולתי לחזות מה יצא מ- 20 השעות שלי בכרמל. עליתי צפונה כצלם נטו, אך ברגע אחד הפכתי לצמוד למפקד הכיבוי של כוחות ירושלים (תמונה).
עשרות תגובות לסטטוסים ולתמונות, עשרות שיתופים לאלבום (אולי מאות, אין דרך לדעת), עשרות ריטוויטים, אלפי צפיות באלבום בפליקר, עשרות אלפי צפיות בסרטוני יוטיוב (לינק לוידאו), מאות הצעות חברות בפייסבוק בתוך ימים אחדים. אבל זה רק המספרים. החוויות שחוויתי שם, האנשים שהכרתי וזווית הראייה המיוחדת שקיבלתי (זווית ראיה של כבאי- עולם חדש), זה הערך המוסף של מה שקיבלתי שם.
ברגע שהייתי עם הכבאים ושידרתי מהשטח, אנשים התחברו אלי בשביל להבין מה עובר עלי, ודרכי- מה קורה שם. כולכם עדים ששידרתי מהשטח. לא היו לי עורכים, היו לי רק מאזינים וצופים שניהלתי איתם דו שיח "מהחזית", אנשים שרצו לקבל פרטים. הנה וידאו לוג שצילמתי שם.
מהמקום הזה אני רוצה להגיד את הדברים הבאים:
מדינת ישראל צריכה בלוגרים. מערך ההסברה החדשה של המדינה צריך להתבסס על בלוגרים. כאלה שבאים מבפנים. לא מהחוץ, מהפנים. כאלה שיהיו עובדי המשרד אבל עם זווית ייחודית. עובדי המחלקה. מחלקת ההסברה כמובן. אבל לא רק מחלקת ההסברה של משרד החוץ. גם כאלה שישבו במשרד התיירות, כאלה שישבו במשרד התיירות, כאלה שישבו במשרד ההסברה והתפוצות, כאלה שיהיו של דובר צה"ל (של אמיר לוטן), פיקוד העורף, המשטרה, הכיבוי ואני יכול ללכת עוד ועוד ולפרוט את זה לפרוטות ממש קטנות, אבל הבנתם את הנקודה.
איך הגעתי לזה? הגעתי לזה כמו שאני מגיע להרבה תובנות בחיים שלי, חווה חוויות על בשרי, מפיק מסקנות ואז הולך ומפתח/משתף/מוכר/יוזם אותן.
באופן ספציפי הגעתי למסקנה הזו כשנסעתי לכרמל, אבל זה התגבש חצי שנה קודם, ימים ספורים אחרי המשט התורכי, הייתי מעורב ביוזמה (שלא יצאה לפועל בסוף) להעלות מספר בלוגרים על ספינות צה"ל בדרך למשט עתידי שהיה אמור לקרות ימים אחרי המשט הראשון (ב-31 במאי) ולא קרה לבסוף.
למה זה חשוב?
א. שקיפות היא דבר ספציפי שאנחנו כישראלים כמהים לו. מעבר לזה, כשהייתי שם, נודע לי, לפני התקשורת, על מותו של אחד הכבאים. לא העזתי לצייץ על זה מילה, ידעתי מה עלול לקרות בטעות אם כן. בלוגרים יכולים לפעול לפי הסכמות אתיקה וחוקים אחרים בדיוק כמו נושאי תפקידים ועיתונאים.
ב. הציבור אוהב לקבל מידע ממקורות שונים. במקרים רבים הוא לא אוהב מה שהתקשורת נותנת לו ויבחר לקרא ולראות תקשורות שקורות במדיה החברתית ולא בעיתונות. גם אם הוא כן אוהב, הוא ידבר על זה בפייסבוק ובטוויטר בכל מקרה.
ג. העסקת בלוגר תשדרג את רמת הקשר עם הציבור של כל הארגונים שיפעלו בדרך זו.
ד. במקרים רבים התקשורת משמשת כפילטר ולא מעבירה מידע לציבור בנושאים שיכולים לעניין אותו. פעמים רבות, עיתונאים חושבים שהם יודעים מה הקוראים שלהם רוצים. הרבה פעמים זו הנחה המבוססת על אויר. העסקת איש יחסי ציבור בדמות בלוגר יכולה לפתור את כל התלות הזו.
ה. במקרי חירום, מהירות התקשורת עם הציבור היא מכרעת, עם כל המשמעויות שבדבר.
ו. מעבר לדיפלומטיה הציבורית שישראל תפיק ממנה ערך אם תעסיק בלוגרים כלפי חו"ל, יש צורך עז מצד הציבור בארץ שידברו אליו בשפתו, שיסבירו לו, שישכנעו אותו, שיראו לו, שילכדו אותו ושתהיה לו כתובת לבוא אליה בעת הצורך. ישראלים רבים רוצים להתעדכן בכל הנוגע למה קורה במדינה שלהם, וזו דרך נפלאה לבצע את זה.
כמה מילים לסיום:
1- מחלקת המדינה של הילארי קלינטון מעסיקה שני אנשים (או אולי כבר יותר) שמצייצים חזק את מה שהיא עושה ואת כל העבודה של מחלקת המדינה. הם במקרה גם מקושרים לכל תעשיית ההיי טק בעמק הסיליקון ויזמו פגישה שלה עם ראשי גוגל וטוויטר מתישהו ב-2010. הסיפור שלהם עלה לכותרות אחרי שקלינטון נכנסה בסין אחרי שאלה ניסו לחסום את גוגל אי שם בשנה שעברה. רק כמה ימים קודם הם (ראשי התעשייה) ישבו אצלה בארוחת ערב…
2- אוטוטו עומד להכנס לתפקיד דובר צה"ל אדם שהכרתי בשירותי הצבאי באג"מ מבצעים, אחד בשם יאיר לוטן. הכרתי אותו בתור מפקד צוות המו"מ המטכ"לי. אני רוצה לברכו ולהגיד שזו בחירה נהדרת. אני מקווה שהוא יזניק את יחידת הדובר לרמות חדשות.
3- אני מצרף פה צילומי מסך של ציוצים שלי ושל תגובות שקיבלתי על סטטוסים ותמונות. בעוד אני אסיר תודה על כל החום שקיבלתי מהאנשים שהגיבו, אני חושב שמה שזה מביע זה את המידה בה אנשים ביקשו להיות מעורבים וכמה המדיה הזו מאפשרת את זה, עד כדי כך שקיבלתי מספר מכתבי תודה ואנשים שתייגו את עצמם ואת חבריהם בתמונות מהשריפה, שלכשעצמו, זהו אקט שמראה רצון להשתייך ולהראות שייכות. תארו לכם שאנשים שזה תפקידם ידברו איתכם על כל נושא שקורה, כל הזמן, בכל תחום שקשור לשירות לאזרח. האין זה מה שאנחנו רוצים? אם התגובות אומרות משהו, אני חושב שהן אומרות את זה.
למעלה: צילומסך של הציוצים שלי
למעלה: צילומסך של מספר תגובות שקיבלתי תוך כדי העבודה
למעלה: תגובות לאלבום, שימו לב לטחת הפניות שם לכבאים
למעלה: אחד ממכתבי התודה שקיבלתי, מכבאי שהיה בשטח
למעלה: עמוד הפרופיל שלי וחלק מהתגובות
Illustration by Chris Bevington
בפוסט הקודם שלי הזכרתי במילה שקהילה זה הפיתוח העסקי החדש. מי בארגון שלכם יודע איך מרימים קהילה סביב המותג או הארגון שלכם? מי בתוך הארגון שלכם אי פעם עשה את זה? מי בתוך הארגון שלכם חושב במונחים של קהילה=הזדמנות, סימן שאלה.
אתם חושבים שמשרד פרסום יראה לכם את ההזדמנות העסקית בלפתח קהילה? נכון- הוא לא יראה לכם, ולמה? כי משרדי פרסום חושבים כמו משרדי פרסום- הם חושבים בקמפיינים ובצפיות או בשווי ערך לצפיות. אתם חושבים שמשרד יחסי ציבור יראה לכם את ההזדמנות העסקית בלפתח קהילה? נכון- הוא לא יראה לכם, ולמה? כי משרדי יחסי ציבור גם הם חושבים כמו משרדי יחסי ציבור- בואו נייצר משהו כדי שידברו עליו, ואם יש קמפיין- אחלה.
אתם חושבים שסוכנות מדיה חברתית תראה לכם את ההזדמנות העסקית בלפתח קהילה? אולי. אם אני סוכנות מדיה חברתית, לצורך הדוגמה, (ואני לא) אני אראה לכם את ההזדמנות כי זה יהיה חלק מהמצגת שלי, חלק ממה שאני בא למכור לכם.
מצד שני, יכול להיות שהיא לא תראה לכם. הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות. אחת מהן היא מפני שתקציבי המדיה החברתית התחילו להיות ממש כשאר תקציבי הפרסום ויחסי הציבור, עוברים בין משרדים, מחפשים אהבה. האם ירצה משרד או סוכנות לפתח מודל עסקי עבור לקוח שלו שאחרי שנה או שנתיים של עבודה קשה יתנו אהבה למתחרה שלי? תודו שיש פה איזושהי דילמה.
עם כל אלה צריכים המנהלים בארגונים להתמודד כשהם באים לתת תקציב מדיה חברתית. חלקם לפחות מודע לזה. חלקם האחר אפילו לזה לא מודע .
מה נותר?
מנהל מדיה חברתית בתוך הבית. אתם יודעים, זה לא אומר שהוא צריך לעשות הכל לבד. הוא אפילו יכול להיעזר בשירותי מדיה חברתית של כאלו ואחרים. זה לא שהוא צריך להיות הכי הכי מומחה בעולם. אבל הוא יכול להפוך להיות, עם הזמן. והוא יכול להפוך להיות משאב יקר לארגון, משאב שהארגון טיפח וגידל, או אפילו קנה והצניח פנימה, אבל בבית פנימה ולאורך זמן. ולתת חזון קדימה. ולהתחיל להבין מה האנשים שאוהבים אתכם במדיה החברתית אומרים וצריכים, ולעקוב ולהקשיב טוב טוב, ולענות ולייצר יחסים עם הציבור שלא מסתיימים בהודעה לעיתונות או בשקר כלשהו לבלוגרים שאתם לא יודעים או לא אכפת לכם מי הם העיקר שיזכירו את השם שלכם בבלוג שלהם. בסוף זה עושה לכם נזק, אבל אף אחד לא יגיד לכם את זה בפנים.
סטארבאקס עושים עבודה נהדרת בתחום הזה כבר שנתיים. כמה זמן אתם כבר מסתכלים עליהם וחושבים שזה גדול עליכם? הנה פוסט מומלץ של איילת נוף עליהם, והנה סרטון:
מדיה חברתית. מה זה?
האם זו רק הטכנולוגיה? האם זה רק התוכן שנוצר על ידי גולשים? האם זה רק המש-אפ שבין הטכנולוגיה לתוכן שנוצר על ידי גולשים? למה מתכוונים כשאומרים "ליצור יחסים במדיה חברתית" או כשאומרים "ניהול קהילה"?
ניהול קהילה זה דבר שדורש כמה דברים, בין השאר בנייה של הקהילה, טיפוח של האנשים המשקיעים בה את זמנם, טיפוח של תרבות השיח של הנוכחים, הצבת גבולות, הצעה וקידום נושאי שיחה, להיות אבא ואמא לפעמים, להיות קצת סבא וסבתא… טוב, אני מגזים. אבל אני לא מגזים.
לנהל קהילה זו אמנות, זה אולי הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות עבור חברה במדיה החברתית. זו אמנות שניתן לרכוש את הידע וההתמקצעות בה. זו אמנות שחוסר ההבנה של איך לנצל אותה למטרות של "ניהול קהילה"- זועק כאן בארץ, וחבל, כי כל עוד לא יודעים לגדל ולנהל קהילה, המדיה החברתית שאנחנו נראה בארץ (א.ק.א פייסבוק) תהיה דלה מבחינה רעיונית ו-מ-ש-ע-מ-מ-ת.
למה אני מתכוון?
לפני שנתיים שלוש החלו לקום בארץ סוכנויות המדיה החברתית הראשונות (סוכנות ולא חברה, כי חברת מדיה חברתית נשמע מפגר). מאז קמו עוד מספר סוכנויות קטנות ועוד רבים הפכו להיות עצמאיים בתחום ומציעים שירותי פייסבוק לעסקים קטנים. ככה עובד השוק.
חדשות לבקרים אני שומע על תקציבי פרסום שעוברים מחברת פרסום אחת לאחרת, מחברת יחסי ציבור אחת לאחרת ומאחת מהחברות האלה לסוכנות מדיה חברתית וחוזר חלילה.
תסכימו איתי שהשוק נשלט על ידי חברות הפרסום ויחסי הציבור, נכון?
אבל מי המרוויחים האמיתיים מכל הצ'אמבה וואמבה הזו שקוראים לה מדיה חברתית? החברות שהשכילו לעשות מדיה חברתית בתוך הבית פנימה.
למה?
קודם כל, כי הן מפתחות ידע על הלקוחות שלהן. את הידע הזה הן יכולות לשמור אצלהן לאורך שנים. מעבר לידע, יכולה להיווצר מערכת יחסים בין החברה ללקוחות שלה שבמקביל יכולים להשתמש אלו באלו על מנת להיטיב כל אחד עם הצד שלו- החברה יכולה לשאול לקוחות מה הם רוצים, פלוס להציע להם הצעות, והלקוחות יכולים להגיד מה הם רוצים , פלוס לבקש שירות. זה מצב של ווין ווין. לכאורה, זה יכול לקרות עם עם מיקור חוץ של המדיה החברתית, נכון? תמשיכו לקרא.
במקום זה, מה יש לנו?
יש לנו מסד נתונים, א.ק.א עמוד בחסות פייסבוק, שנבנה על בסיס קמפיינים אופליין ואונליין שמה שמושם בו דגש בעיקר זה על אחד משני דברים- 1- גיבוביי שטויות של תקציבאי/ת עם אספירציה להיות קופירייטר/ית / קריאייטיב (זה יכול להיות סטטוסים מגניבים לאללה ואפילו מצחיקים ואפילו שקוראים לאנגייג'מנט, אבל זה לא אומר שזה לא נכלל תחת הקטגוריה של שטויות) , או 2- שקר כלשהו במטרה לגרום לאנשים לקנות.
למה כל זה אבסורד ממש?
1- בואו נחזור רגע לחברות הפרסום ויחסי הציבור. המודל היחידי שמוכר בשוק עד היום הוא מודל של העברות תקציבים ממשרד למשרד. זה המודל הישן של הלעשות עסקים. המודל הישן של המדיה הישנה. לא שזה לא טוב, זה פשוט מודל של מדיה אחרת. אם אתם מתייחסים למדיה חברתית כמו שאתם מתייחסים לקמפיין שלטי חוצות או לקמפיין באנרים אתם לא מבינים מה אתם מחמיצים (בעלי העסקים)- אתם אפילו לא מתחילים לגרד את הפונציאל האמיתי של מה שאפשרי עם המדיה הזו- ואתם לא מבינים כמה רע אתם עושים לעצמכם (סוכנויות המדיה החברתית והפרסום והיח"צ)- אתם משאירים אתכם ואת המתחרים שלכם במרוץ עכברים, כי בסופו של דבר מי שיקבע את המהלכים בשוק, אם כלום לא ישתנה, זה חברות הפרסום הגדולות, והמאבק מולן קשה.
משפט אחד אני אגניב פה לפני שאני ממשיך: סוכנויות המדיה החברתית קמות כולן במטרה לעשות דברים מגניבים וראויים שילהיטו את הדמיון במגניבות שלהן, בחוצפה, במחתרתיות, בתעוזה. אך מה שקורה פה זה שהתקציבים נמוכים ברמות שקשה לתאר. יוצא שסוכנויות מדיה חברתית נאבקות על תקציבים, מול משרדי פרסום ויח"צ ושאלו בולעים את אלו.
נמשיך.
2- זה אבסורד כי השקעתם כל כך הרבה. יש לכם כבר מישהו אחד או אפילו צוות שמנהל עבורכם מערכות יחסים וחשיבה לטווח ארוך והופ, אם קיבלתם הצעה טובה יותר אתם שוקלים העברת בעלות על הילד שלכם. אמרתי ילד? באמת אמרתי ילד? לראות את הקהילה שפיתחתם כמו ילד?
אוקי, אז הילד שלכם נולד והוא הולך למעון. בואו נתחיל לשחק איתו במי מכיר את הגננת החדשה אחת לשנה. רוצים להתערב באיזה גיל הוא מפתח קשיים ביצירת מחוייבות? שנקפוץ לשאול במכון אדלר? יש להם אחלה פייסבוק, בניתי בעצמי.
רגע, אבל אתה ממש מגזים, אתם תגידו לי, זה לא ילד, זה סך הכל קהילת פייסבוק, שלושים ארבעים אלף שקל על מודעות בפייסבוק ויש לנו קהילה חדשה תוך שבוע, מה הביג דיל?!
אתם לא קונים את הילד שלכם. כדאי שהילד שלכם יהיה פרי עמלה של אהבה. אם אתם לא מתייחסים לקהילה שלכם כמו לילד שלכם אתם מפספסים דבר נורא גדול. אחד- הקהילה שלכם זה המודל העסקי שלכם, זה הפיתוח העסקי החדש שלכם (פה אמורה להידלק לכם מנורה עם סימן שאלה- כדאי לכם לדבר איתי ). שתיים- אם כבר השקעתם במישהו שמנהל קשר עם הילד שלכם- לא חבל לראות אותו הולך? לא חבל על כל האנרגיה שהוא השקיע, הידע הייחודי שהוא צבר על הילד שלכם? לא חראם? זה יותר גרוע מלשפוך כסף על באנרים, זה גם כסף שהולך וגם ידע שנמוג. תגידו ביי ביי לתובנות צרכניות שנותרו בראשו של התקציבאי. זיפת.
יכול להיות שהסוכנות או הפרסום או היח"צ לא מתייחסים לקהילה שלכם בתור הילד שלכם ואל עצמם בתור הדמות הכי חשובה בחייו. יכול להיות שהם לא יודעים לראות את זה ככה. חבל, לא? במשרדים האלה, מי מקבל לטפל בפייסבוק שלכם? הרבה פעמים זו תהיה הבחורה החדשה עם הפחות נסיון. אם יש לכם מזל, זו זו שמנהלת את החדשה…
חלילה מלזלזל, אבל בין כמה גנים וכמה בייביסיטרים בדקתם לפני שהשארתם שם את הילד שלכם?
=== עדכון: רשימה רשמית של נוכחות ישראל במדיה החברתית עלתה בתאריך 30/1/2011 ===
1-
יסבירו לי כל הדחילילים במשרדי הממשלה מה קשה? מה קשה בלייצר רשימה של כל הנוכחויות של המדינה במדיה החברתית. מה קשה? למה קשה לפתוח וורדפרס, או פייסבוק, או יוטיוב, או גוגל דוק, או טאמבלר, או טוויטר, או שקר כלשהו, וליידע את הציבור, ליידע את הציבור כדי שהציבור ידע להתחבר לממשל שלו.
למה זה כל כך קשה?
2-
פעם לפני עשר שנים, ביחידה בה שירתתי בצבא, המציאו את הכלי שיודע להודיע לכל מי שצריך להתגייס שהוא קיבל צו 8, ועכשיו ומיד, ובואו נעשה תרגיל ונראה שזה עובד. לפני עשר שנים מארק צוקרברג היה בן 16. הוציאו על זה מליונים אז.
למה פיקוד העורף חושב אלף פעמים לפני שהוא שופך קצת כסף לפייסבוק ולא מודיע לו להתחבר לעמוד שלו כדי שיפעל בשיא המרץ בשעת החירום הקרובה? למה רק חושבים שם על להשתמש בפייסבוק? ואגב, בכתבה הזו כתוב שיש שיקולים נגד שימוש בפייסבוק, כי אפשר לכתוב שם נגד הפיקוד ונגד האלוף. זה כמובן לא נכון. אפשר לחסום את הקיר בכל עמוד ציבורי. מה עוד צריך פיקוד העורף כשיש מקום אחד בו כל ישראל מחוברים ומקשיבים?
3-
אגב, אם טילים יפלו על ישראל (אם??) ותשתית הסלולר תקרוס, מה זה אומר על האינטרנט הסלולרי?
אז עכשיו סתם מחשבה שעלתה לי כי אני אוהב מדע בדיוני: במקרה של נפילת טילים על ישראל, תוזנק למקום הנפילה משאית שתשדר אינטרנט אלחוטי לכל האזור כדי לאפשר ללכודים לצייץ הצילו בטוויטר. מי אמר האיטי ולא קיבל?
4-
אתם יודעים, במדינות מתוקנות, אזרחים אשכרה חושבים שאם משהו לא קורה מטעם השוק החופשי והאזרחים, אז על הממשלה או על הרשות המקומית לדאוג שהדברים יקרו. אגב, זה קורה ככה לא מעט בארצות הברית ואצל עוד כמה מדינות נשכחות בגלובוס. בישראל, לעומת זאת, כשהממשל לא עושה משהו או עושה לא נכון, האזרחים מבינים שאם אין אני לי מי לי, ועושים דברים שהמדינה צריכה לעשות. אה, זה נכון גם באירן. אירן!!!
אחחח, בר רפאלי (צילום: יח"צ)
5-
האמת, ש"הממשל" פה פותח נוכחויות מדיה חברתית, אבל לא מספיק. החמאתי להם על זה כבר פעם, אפילו לצה"ל מגיעה מחמאה. אז בהמשך לנקודה מספר 1, קבלו את הרשימה הלא רשמית אבל היחידה של הנוכחויות של מדינת ישראל במדיה החברתית, ואם יש לכם תוספות, התגובות פתוחות רק עבורכם. אף מילה על זה שמדינת ישראל לא יודעת להפיץ את עצמה, כן?
תעשו לייק לפוסט הזה.
מישהו צריך לדאוג לויראליות של הרשימה הזו, הפעם תורכם
משרד ראש הממשלה: פייסבוק / טוויטר / יוטיוב / פליקר
נשיא המדינה: יוטיוב (שימו לב ששם המשתמש של היוטיוב הוא פרס. כלומר לא יהיו נשיאים אחרים שישתמשו בחשבון הזה)
משרד החוץ: פייסבוק / טוויטר / יוטיוב
חטיבת הדרכה של משרד החוץ
משרד התיירות: פייסבוק (סניף ניו יורק)
משרד התקשורת: פייסבוק
משרד המדע: פייסבוק
ישראל באו"ם: פייסבוק
מזכירות הממשלה: פייסבוק
משרד האוצר: פייסבוק / טוויטר / פליקר
גנזך המדינה: פייסבוק / טוויטר / יוטיוב
לשכת הפרסום הממשלתית: פייסבוק / יוטיוב
צבא הגנה לישראל:
דובר צהל בפייסבוק / דובר צהל בטוויטר / דובר צה"ל ביוטיוב / דובר צה"ל בסקריבד
שגרירויות וקונסוליות:
השגרירות בוושינגטון: פייסבוק, טוויטר / הקונסוליה באטלנטה: פייסבוק, טוויטר, יוטיוב / הקונסוליה בשיקאגו: פייסבוק, טוויטר / הקונסוליה בניו יורק /
היוטיוב של הקונסוליה בניו יורק / המייספייס של הקונסוליה בניו יורק / פייסבוק השגרירות בפילדלפיה / טוויטר השגרירות בפילדלפיה /
הקונסוליה בבוסטון / הקונסוליה בלוס אנג'לס / הקונסוליה ביוסטון / הקונסוליה בפלורידה /
השגרירות בלונדון / השגרירות בפריז / השגרירות באדיס אבבה / השגרירות בארגנטינה /
הקונסוליה במונריאול / השגרירות באוסטרליה וניו זילנד / השגרירות בלונדון / פייסבוק השגרירות בברלין /
טוויטר השגרירות בברלין / הקונסוליה במארסיי / השגרירות במכסיקו / השגרירות בבנגקוק /
השגרירות בפראגווי / השגרירות בניקוסיה / הקונסוליה במומבאי / השגרירות בוינה /
השגרירות בשטוקהולם / השגרירות באורוגוואי / השגרירות ברפובליקה הדומיניקנית / השגרירות במוניריאול /
השגרירות בקופנהאגן / השגרירות במוסקבה / השגרירות בדאבלין / השגרירות באתונה: פייסבוק, טוויטר /
השגרירות בלוקסמבורג / השגרירות באוטאווה / הקונסוליה באל סאלוודור / השגרירות באוסלו: בלוג, פייסבוק, טוויטר /
השגרירות בבוקארסט / השגרירות בוורשה / השגרירות באקוודור / השגרירות במדריד /
השגרירות בגוואטמלה / השגרירות בלימה: פייסבוק, טוויטר / השגרירות בסאנטיאגו צ'ילה
בסוף הפוסט הזה אבקש מכם להביע את דעתכם בעניין.
מדבר כצלם
בינואר השנה כתבתי פוסט על הצלם הכי בר מזל עלי אדמות, פיט סאוזה. זה הצלם הראשי של הבית הלבן והצלם שבתקופתו התחיל הבית הלבן להשתמש במדיה החברתית כדי לשרת את הציבור. לאחרונה התבשרנו שממשלת ישראל על משרדיה השונים החלה להשתמש בפליקר, יוטיוב, פייסבוק וטוויטר על מנת לשדר לעולם את מעלליה. אני שמח שיש אנשים במשרדים ואגפים שונים בממשלה שקיבלו מנדט לשדר לציבור הישראלי מה נבחריו עושים וללא הסתמכות על עיתונאים ועל מהדורות מודפסות שישמשו כחיץ הבין הבוחר לנבחריו. איכות ההשקעה של התקשורת עם הציבור (זו שהוציאו עליה בינתיים כספים כדי לקנות לפטופים ואייפונים-מפגרים) היא בדיוק זו- השקעה, כזו שתניב רווח אם ידעו אלה שמנווטים את המקלדת להשתמש בה נכון.
רה"מ- מחלקת הסברה
במחלקת ההסברה במשרד רה"מ יושבים אדם או שניים שיודעים לנווט לכיוון הנכון והחלו להשתמש במדיה במתכונת האמריקאית (המבוססת והמוצלחת מאד), כך שאם אתם רוצים, אתם יכולים לקבל עדכונים שוטפים על הנעשה בטוויטר, פייסבוק ופליקר. על אנשים אלה מוטלת עדיין חובת ההוכחה. לא בהאִם ישתמשו בכלים אלא בכיצד ימקסמו את התועלת הגלומה בהם. (הצורך בשימוש במדיה חברתית ידוע בין פקידי ושרי הממשלה ואינו משהו שצריך לכלות עליו אנרגיה. רק על איכות צריך לדבר, כמות ואיכות)
בנימין נתניהו עולה למטוס בדרך לפסגה בשארם (צילום: משה מילנר, לשכת עיתונות ממשלתית)
קרוב אל העין נכנס אל הלב
התמונה שאתם רואים כאן צולמה כאמור על ידי משה מילנר, צלם ותיק בלשכת העיתונות הממשלתית, המתלווה לרה"מ במסעותיו. הייחוד בתמונה הזו הוא בזה ש1- זו תמונה שבחיים לא תראו בעיתון (כי אף עורך לא יבחר בה), 2- נתניהו מסתכל אל מילנר עצמו, 3- זו תמונה שיש לה איכות של צילום אייפון אותנטי (רוצה לומר: קרוב, אינטימי, בטוח. אולי תרצו לקרא את הכתבה הזו של אלכס ליבק) ו4- זו תמונה שמתאימה לאנשים שהתרגלו להיות מוּזַנים דרך מערכת התמונות של פייסבוק, א.ק.א- אתם. זו תמונה גדולה, מפני שהיא, יותר משאר התמונות שתראו בעיתונות מסמלת את ההבנה שם אצל רה"מ שזה מה שהציבור צריך לראות ושכמו שצדק צריך להיעשות וגם להיראות, כך ענייני ראש הממשלה צריכים להגיע לציבור בצורה הכי ישירה שניתן כיום.
כבוד והערכה
צריך לכבד ולהעריך את המאמץ שעושים במשרדי הממשלה על מנת להשתמש במדיה החברתית. אתם הרי יודעים שהכל אצלנו הולך יותר לאט מאשר בארצות הברית, ואין מה לעשות, בשוק עוד לא תפסו את כל הפוטנציאל של השימוש ועדיין צריך להסביר לאנשים מה יצא להם מזה, אז תכפילו את זה בעשרות מונים של בירוקרטיה וקיבלתם מה שקורה בממשלת ישראל. ועם זאת, זה לא מאבק בתחנות רוח והנה, עובדה שיש תנועה ויש פעולות יפות וכהוכחה- אתם יכולים לקרוא כמעט בלייב מה קורה בפסגה בשארם, אתם יכולים לקבל תמונות משם יחסית מהר. תאמינו לי, זה הרבה יותר טוב מהכלום שהיה עד היום. הרבה.
ובכל זאת, הנה כמה דברים שהייתי רוצה לראות:
מה אני מצפה
1- אמרתי במקום אחר כבר שגופים ממשלתיים יודעים להפיק תוכן אך לא להפיץ, שאז זה רק 50% ממה שהמדיה הזו צריכה- יתכבדו רבותיי בלשכת הפרסום הממשלתית (לפ"מ. ידעתם שיש להם פייסבוק?) ויקצו סכום כסף להכנת תשדיר שיספר לציבור על כל ערוצי המדיה החברתית של הממשלה. הצלחתם יפה להעלות את המודעות לחיסכון במים, יאללה, תעלו את המוּדעוּת לתקשורת הישירה עם הציבור. אפשר בטלויזיה- אפשר גם בפייסבוק.
2- צריך להכין "עמוד מדיה חברתית" לממשלת ישראל, אינדקס שירכז את כל הלינקים הקיימים לכל המקומות ושיהיה עדכני. הנה, ככה גוגל עושה את זה עם כל חשבונות הטוויטר שלה, והנה גם דל עושה את זה.
3- צריך לייצר נוכחות חברתית לכל משרדי הממשלה שאין להם, לכולם. כן, פרוצדורה וזה, אבל קדימה. מישהו צריך לנער את הדינוזאורים, אז קדימה אתם שם למעלה, תנערו אותם, תייצרו מכרזים. אנשים יבואו. תזדרזו.
4- מקום טוב להתחיל לפרסם בו את כל הלינקים האלה זה במערכת gov.il. אם זו מערכת השירות לציבור אז יאללה לשרת את הציבור. אגב, יש נוכחות מדיה חברתית למערכת gov והיא מופיעה בעמוד הראשי.
5- מי אמר אסטרטגיה תקשורתית למדיה חברתית למשרדי הממשלה? (אם אתם אומרים "בוא נסתפק בזה שלכל משרד יהיו עמוד בפייסבוק" אתם סתם לוזרים)
6- לאנשים אצל רה"מ- תמונות מראים כל יום, לא רק מאוויר פסגות.
עכשיו תורכם
מה אתם הייתם רוצים שיקרה מבחינת המדיה החברתית של ישראל? מה חסר?
אני בטוח שאם תיערם פה רשימה של הצעות וכיוונים מעניינים, נוכל לקדם את זה במעלה הסולם למי שמקשיב. יאללה דברו!
"רשתות חברתיות יהיו כמו אוויר". את האמירה הזו שמעתי לראשונה ב- 2008 אצל שרלין לי (שכתבה את Groundswell) במצגת ששינתה את איך שראיתי טכנולוגיה עד אותו זמן. ייבאתי אותה לארץ בדמות דף רקע לטוויטר שלי כדי להזכיר שמדובר ברעיון שעתיד להתגשם בקרוב.
היום כל מי שמתעסק באינטרנט כבר יודע… סליחה, כבר חי, שרשתות חברתיות הן אוויר.
יותר מזה. הנהירה של הציבור אל תוך הרשתות החברתיות אולי התחילה בגלל ש"כולם שם" או שהם היו סקרנים, אבל מרגע שגמרתם עם פייסבוק ועברתם לטוויטר ועכשיו לבאזז וכולי, אתם עוברים בין רשתות כי זה פשוט משפיע לכם על צורת התקשורת. גם כאן, המדיום הוא המסר- המדיום מגדיר את הארכיטקטורה של המסר. ברשתות חברתיות, הארכיטקטורה של התקשורת מגדירה איך אנשים ינהלו את השיח ביניהם. במילים אחרות, הפלטפורמה תשפיע על איך תחשבו על המצב ואיך תדברו אותו. כמה פעמים אמרתם "הייתי מצייץ את זה בטוויטר עכשיו" או "יואו, זה מתאים לי לשורת סטטוס"? פעם כצלם חדשות הייתי נשלח לסקר אירועים והיה ברור מה אני צריך לצלם, לא היתה שאלה. היום כשאני נמצא איפשהו ואני רואה פריים שמתאים לצילום אני שולף את האייפון שלי ויודע שזה יעלה לפייסבוק כשאומר שעכשיו אני כאן.
בפייסבוק אנשים מדברים בתמונות בדיוק כפי שהם מדברים בסטטוסים, אבל הם גם מדברים דרך צ'אט ודרך המיילים ובשאר הצורות שפייסבוק מאפשרת. בטוויטר אתם מדברים עם כולם יחד ב- 140 תווים אבל זה לא נגמר בכמות התווים. זה החוקים הלא כתובים של השיח, זה ההשלכות של מה שאתם יודעים שיקרה אם תדברו בצורה מסוימת, זה שאתם יודעים שעוקבים אחריכם 4000 איש (כמו במקרה שלי) ומבינים שלמה שאתם אומרים יש משמעות אחרת מאשר אדם עם פחות תפוצה. אין דברים כאלה. אבל לא צריכים לעקוב אחריכם 4000 בני אדם כדי שתבינו את התחושה של מה זה כשאנשים מקשיבים לכם, מספיק שתהיו עם 500 עוקבים. זו צורת ביטוי שלא היתה לנו פעם, הארכיטקטורה היא זו שקובעת.
באותו הקשר, אני רוצה להמליץ על שני פוסטים מצוינים. לכו לקרוא מה ירדן לוינסקי כתב על גוגל באזז והפסיכולוגיה שלו ומה שגל מור כותב על עידן "פוסט רשתות חברתיות" . ששני הפוסטים האלה, יחד עם זה של כותב שורות אלה יוצרים משולש קונטקסטואלי מרתק.
——–
——–
הפוסט הראשון: רשתות חברתיות יהיו כמו אוויר
גם מתקשר לנושא: מי ששולט בפלטפורמה שולט בעולם
