נתן ליפסון, איש הדה מרקר, כתב הערב את אחד הפוסטים הכי משמעותיים שנכתבו בשנים האחרונות, בטח אחד המשמעותיים שאני קראתי. בפוסט שלו, מדוע תנועות מחאה הן כמו האינטרנט, ליפסון מספר על פיטר ג'וזף שעשה את הסרט Zeitgeist: The Movie, שהוביל אחרי זה לעוד סרט ולעוד אחד ומשם להקמה של תנועה בשם The Zeitgeist Movement, "הדוגלת בכלכלה בת-קיימא ושיש לה כבר מעל 1,000 סניפים בכ-70 מדינות, בהן ישראל."
"אחת השאלות ששאלתי אותו הוא מי מנהיג את התנועה הזו. זו היתה שאלה שגויה. לתנועה אין מנהיג, ובוודאי שג'וזף לא משמש בתפקיד הזה. הוא איש מרכזי, אבל אין לו תפקיד רשמי. גם לתנועת המחאה הישראלית אין הנהגה, בטח לא הנהגה אחת שכולם מכירים בה. יש לה כל מיני מנהיגים, או יותר נכון פעילים, וגם הפעילים המרכזיים באזורים השונים לא ממש נבחרו – הם פשוט צמחו לתוך המעמד. הדבר דומה גם בתנועות מחאה במקומות אחרים בעולם – אפילו תנועות שהשאירו חותם עמוק, כמו Occupy Wall Street, נטולות הנהגה. הן מורכבות מרשת צפופה של פעילים מקומיים שמעמדם מגיע מהתכונות האישיות שלהם ולא מהגדרות תפקיד רשמיות. ג'וזף תיאר בפני את אופן הפעילות של תנועת צייטגייסט. יש תקשורת בין הסניפים השונים, החלטות מתקבלות יחד והכוח נובע רק מעוצמת השיתוף והלגיטימציה שמגיעה מצד תומכי וחברי התנועה. לכן, לשאול אותו מי מנהיג את התנועה זה בערך כמו לשאול מי מנהיג את האינטרנט."
בבלוג שלי אני כותב לעתים קרובות על דיפלומטיה ציבורית. כששואלים אותי מה זה בדיוק, אני עונה שזה דיפלומטיה שהציבור עושה לשאר הציבור, לוקאלית במדינה או לציבור שנמצא במדינות אחרות, בכל נושא. אין מנהיג, אין הנהגה, אנשים מדברים. מעבר לזה, אני כותב לאחרונה גם על אינטליגנציית המונים ועל קראוד סורסינג, כלומר שימוש בחכמה של הבסיס של הפירמידה והתנעה של ציבורים (crowd) לפעול, וההאקאתון של לייק פור יזראל הוא רק הדוגמה הפיזית האחרונה בה הייתי מעורב. במילים אחרות, דיפלומטיה בשפת העם והנעה לפעולה של ה- 99%.
כמה מחשבות שעלו לי תוך כדי קריאה אצל ליפסון:
1- ב"מחשבות על קראוד סורסינג" טענתי שחברות צריכות להשקיע במו"פ של קראוד סורסינג כי מזה הן יפיקו ערך בתחומים של שיווק, פירסום, שירות לקוחות ובסופו של דבר- כסף.
2- ב"קראוד סורסינג זה השחור החדש" דיברתי על ניו אייג' Advocacy, טענתי שאי אפשר לנצח אנשים שעושים משהו כמו Advocacy מתוך אהבה או תשוקה עזה וגם אי אפשר להתמודד מולם רק עם דיפלומטים מקצועיים או אנשי מקצוע בכל תחום שהוא. הדרך היחידה לייצר fair fight היא למצוא את האנשים האלה בצד שלנו ולהניע אותם לפעולה, א.ק.א crowd sourced advocacy. אנשים מדברים על דברים שהם אוהבים ובעיקר על דברים שמפעילים אותם רגשית, אי אפשר לעקור את התשתית הזאת מהלב, להפך, שווה להשתמש בה.
3- ב"5 סיבות למה מיתוג ישראל נכשל", אחת הסיבות היא שמיתוג שמתחיל מלמעלה לא מחלחל למטה ל-99%, הוא נשאר תמיד אצל הברנז'ה שהמציאה אותו וכך אין מספיק אנשים שיהיו מחוייבים להניע ולשתף אותו, וזה בעצם הסוד, העצם של הכלב.
המשמעות של צבר הדברים האלה (שעוברים עכשיו על העולם) היא שהעולם עובר שינויים סוציולוגיים ברמה טקטונית. יבשות זזות. זה חוצה את כולנו באופן כולל וזה משנה לחלוטין את איך שאנחנו לומדים, מתנהגים, מרגישים וכו'. אם פעם לא חשבנו שאפשר לעשות שינוי חברתי מהבסיס, עכשיו אנחנו נמצאים בשעת כושר שבה "צריך לקחת את היומרות הכי גדולות שלנו ולזרוק אותן גבוה לשמיים" (מילים של נתן ליפסון בכנס רשת ודמוקרטיה). זה משנה איך מדינות צריכות להתנהג עם העמים שלהם, זה משנה את איך חברות מסחריות צריכות לעשות מרקטינג, זה משנה את איך ארגונים ללא מטרות רווח יכולים וצריכים להפעיל את התומכים שלהם, איך הם מגייסים כסף, זה משנה את איך אנחנו צריכים לפעול במצבי חירום (אסונות טבע, מלחמות), ויש עוד הרבה דרכים להסתכל על זה (ממשל, כלכלה, רווחה, פנאי, השכלה). זה משנה הכל. החברה האנושית הופכת להיות אינטרנט. אנחנו אינטרנט.
"כמו תנועות המחאה, לאינטרנט אין מבנה היררכי-פירמידלי. וכמו תנועות המחאה, המוטיב המניע אותו הוא בעיקר שיתוף והפצת רעיונות. ואם כל זה נכון, אפשר בהחלט להבין מדוע האינטרנט מעצים את התחזקות החברה האזרחית ומדוע הוא מעניק כוח למי שהיו לא-מחוברים בעידן שלפני האינטרנט. ואפשר גם להבין מדוע פעילים אזרחיים מרבים להשתמש באינטרנט. ואם זה נכון, בעתיד, החברה תהיה דומה יותר לאינטרנט – פחות גבולות, יותר שיתוף, יותר כח ללגיטימציה עממית ופחות השפעה למי שנהנו ממנה עד כה. ואם זה נכון, מוביליות חברתית תהיה תלויה הרבה פחות ביכולת להשיג כח כלכלי או פוליטי כי אם ביכולת לנסח רעיונות מוצלחים ולגייס להם תומכים."
——–
הפוסט המצויין של נתן ליפסון: מדוע תנועות מחאה הן כמו האינטרנט
בלוג ה-99%- אפילו בלי לקרוא, שווה להסתכל על התמונות
"רשתות חברתיות יהיו כמו אוויר". את האמירה הזו שמעתי לראשונה ב- 2008 אצל שרלין לי (שכתבה את Groundswell) במצגת ששינתה את איך שראיתי טכנולוגיה עד אותו זמן. ייבאתי אותה לארץ בדמות דף רקע לטוויטר שלי כדי להזכיר שמדובר ברעיון שעתיד להתגשם בקרוב.
היום כל מי שמתעסק באינטרנט כבר יודע… סליחה, כבר חי, שרשתות חברתיות הן אוויר.
יותר מזה. הנהירה של הציבור אל תוך הרשתות החברתיות אולי התחילה בגלל ש"כולם שם" או שהם היו סקרנים, אבל מרגע שגמרתם עם פייסבוק ועברתם לטוויטר ועכשיו לבאזז וכולי, אתם עוברים בין רשתות כי זה פשוט משפיע לכם על צורת התקשורת. גם כאן, המדיום הוא המסר- המדיום מגדיר את הארכיטקטורה של המסר. ברשתות חברתיות, הארכיטקטורה של התקשורת מגדירה איך אנשים ינהלו את השיח ביניהם. במילים אחרות, הפלטפורמה תשפיע על איך תחשבו על המצב ואיך תדברו אותו. כמה פעמים אמרתם "הייתי מצייץ את זה בטוויטר עכשיו" או "יואו, זה מתאים לי לשורת סטטוס"? פעם כצלם חדשות הייתי נשלח לסקר אירועים והיה ברור מה אני צריך לצלם, לא היתה שאלה. היום כשאני נמצא איפשהו ואני רואה פריים שמתאים לצילום אני שולף את האייפון שלי ויודע שזה יעלה לפייסבוק כשאומר שעכשיו אני כאן.
בפייסבוק אנשים מדברים בתמונות בדיוק כפי שהם מדברים בסטטוסים, אבל הם גם מדברים דרך צ'אט ודרך המיילים ובשאר הצורות שפייסבוק מאפשרת. בטוויטר אתם מדברים עם כולם יחד ב- 140 תווים אבל זה לא נגמר בכמות התווים. זה החוקים הלא כתובים של השיח, זה ההשלכות של מה שאתם יודעים שיקרה אם תדברו בצורה מסוימת, זה שאתם יודעים שעוקבים אחריכם 4000 איש (כמו במקרה שלי) ומבינים שלמה שאתם אומרים יש משמעות אחרת מאשר אדם עם פחות תפוצה. אין דברים כאלה. אבל לא צריכים לעקוב אחריכם 4000 בני אדם כדי שתבינו את התחושה של מה זה כשאנשים מקשיבים לכם, מספיק שתהיו עם 500 עוקבים. זו צורת ביטוי שלא היתה לנו פעם, הארכיטקטורה היא זו שקובעת.
באותו הקשר, אני רוצה להמליץ על שני פוסטים מצוינים. לכו לקרוא מה ירדן לוינסקי כתב על גוגל באזז והפסיכולוגיה שלו ומה שגל מור כותב על עידן "פוסט רשתות חברתיות" . ששני הפוסטים האלה, יחד עם זה של כותב שורות אלה יוצרים משולש קונטקסטואלי מרתק.
——–
——–
הפוסט הראשון: רשתות חברתיות יהיו כמו אוויר
גם מתקשר לנושא: מי ששולט בפלטפורמה שולט בעולם
