ביום רגיל אין יותר מדי במשותף לתורכיה וברזיל.  למרות זאת, תנועות המחאה בשתיהן מובלות על ידי צעירים דרך המדיה החברתית,  ללא תמיכת התקשורת המסורתית או פוליטיקאים.  ובשני המקרים, המחאה הזאת חיה וגדלה דרך דימויים.  תמונות של חוסר צדק והתעללות על ידי גורמי אכיפה שמעבירות את המסר במהירות, בבהירות, וביתר יעילות מעשרות כתבות מגזין.  התמונות והסרטונים שמצולמים בידי המפגינים מתפשטים במדיה החברתית כמו אש בשדה קוצים וברגע שהפכו להיות ויראליים עושים את “קפיצת המדרגה” למדיה המסורתית.  “המהפכה הויזואלית” הם קוראים לזה.  תוך ימים ספורים, דור שלם של אנשים כועסים מוצא את עצמו מאוחד ומגויס בערים שונות סביב תמונות וייצוגים דומים.  מה שמוזר הוא ששנים אומרים לנו שהדור הצעיר של היום מרוכז בעצמו, מפונק, לא מעוניין לתרום למדינה או לקהילה, ובוודאי שלא להנהיג שינוי.  אז מה הוציא את דור הלייק, דור ה – אני, או כל כינוי אחר שמשתמע ממנו שלא אכפת להם מכלום חוץ מהנוחיות של עצמם ועולמם הקטן, מהפייסבוק אל הרחובות?

איך נהיה דור מפונק שחושב שמגיע לו הכל נהיה מהפכן בברזיל וטורקיה, באביב הערבי, ובקיץ 2011 אצלנו? פשוט, הדור הצעיר איבד אמון באנשים שעל מסך הטלוויזיה, על דפי העיתון, או מעבר לגלי הרדיו. הוא מבין שמטרת הפוליטיקאים והעיתונאים היא לשרת את האינטרסים של עצמם ועוד קבוצת אנשים מצומצמת ולכן הטקסטים שהם מדקלמים צפויים, משעממים וחסרי ערך לציבור הרחב.

למען האמת, קשה להאשים אותם. עיתונאים נמצאים תחת לחץ רב לספק כתבות, אייטמים, ומרואיינים.  בהרבה מהמקרים, הם חייבים ליצור עניין איפה שאין כזה, משום שהמטרה העיקרית שלהם היא למלא חללים בשידור או בעיתון יום יום שעה שעה.  מצב שכזה משרת גם את האינטרסים של הפוליטיקאים שמעוניינים להישמע, לקבל במה ולהיטמע בתוך הזיכרון הקצר של הציבור בכמה שניות מסך שהם מקבלים.  לכן המסר חייב להיות קצר, קולע, משהו שיזכרו, והכי טוב משהו שיחזרו עליו שוב ושוב.  אמינות ואיכות לא מקבלות תפקיד כי גם ככה כל מה שנאמר ישכח עם סבב החדשות הבא.  זה לא שלדור הצעיר לא אכפת ממה שקורה סביבם, הם פשוט הפנימו שעובדים עליהם, שמשקרים אותם.  לא מפתיע שעיתונים רבים נסגרים והאמינות של פוליטיקאים בשפל מתמשך.

המהפכה הבאה לא תשודר בטלוויזיה, היא תחיה במדיה החדשה שנותנת קול לאנשים שעד עכשיו לא שמענו, הציבור עצמו, וזרימת המידע נהיית דו-כיוונית.  במדיה החברתית מידע מגיע אלינו דרך החברים שלנו, מותאם לצרכים שלנו ולדרישות שלנו.  אנשי השיווק כבר למדו שהצרכן מאמין ומגיב להמלצות מחברים עם סיכוי גבוה לרכישה.  נתון זה נכון במיוחד למשתמשים כבדים במדיה חברתית, או צעירים.

מה שיודעים המשווקים גם למדו המהפכנים.  בסופו של דבר, מהפכה היא עניין של שיווק נכון והמדיה החברתית היא הפלטפורמה המושלמת לשיווק מהפכות.   אנחנו נאמין לחברינו שיאמרו לנו שיש מצוקת דיור בסבירות גבוהה יותר מפוליטיקאי שיגמד אותה או לעיתון שיתכחש אליה.  כלומר יש לנו פה שילוב של שני דברים.  דבר ראשון, המדיה החברתית מציפה בעיות חברתיות שלא מקבלות מספיק תשומת לב במדיה המסורתית מפאת חוסר זמן או אינטרסים מנוגדים כמו איבוד מפרסמים ונותנת להם במה נרחבת.  דבר שני, לתכנים שמועברים במדיה החברתית יש דרגה גבוהה יותר של אמינות ואותנטיות.  שילוב של שני האלמנטים האלה יוצרים אפקט ויראלי שיכול וגם קופץ מעמוד הפייסבוק לרחוב.   הברזילאים יכולים לתעד את המהפכה שלהם בעצמם, ללא פילטרים (אלא אם הם משתשמשים באינסטגרם) והציבור יכול להשמיע את קולו בעוצמות שלא נשמעו עד כה.

אז אולי הדור הצעיר לא כל כך מרוכז בעצמו.  אולי פשוט לא הצלחנו לתקשר אתם, לא הצלחנו לגרום להם להאמין לנו ולסמוך עלינו.  בעזרת המדיה החברתית הם יצרו למעשה דיאלוג בין העם לגופים ההגמוניים.  הדיאלוג שנוצר מגביר את האפשרות שנראה שינוי בעתיד.

קרדיט תמונות: Rammi Sabbagh / Rachel’s blog

2 comments on “המהפכה לא תשודר בטלוויזיה

  • Pingback: ארדואן לא רוצה לשמוע ציוץ | טק פוליטי
  • Pingback: ארדואן לא רוצה לשמוע ציוץ | טק פוליטי

Leave a Reply