דויד גורביץ’ הוא דוקטורנט ומייסד תכנית דיפלומטיה ציבורית “שגרירים ברשת” באוניברסיטת חיפה.

בשבועות האחרונים המרשתת גועשת. סרטון הסברה חדש, שיר ראפ “Boycott Israel” הועלה ליוטיוב, ומאז זכה למאות אלפי צפיות ושיתופים ברשתות החברתיות. את הסרטון יצר הראפר היהודי-אמריקאי-ישראלי ארי לסר. ארי, בעל השיער הארוך, כיפה ומראה “היפי” משהו, מזמר בקצב קליט על צביעותו של העולם שקורא להחרים את ישראל ובאותו הזמן נמנע מלהחרים מדינות כמו אפגניסטן, קמבודיה, עיראק או אריתראיה. במשך שש דקות של הסרטון, מקבל הצופה ההמום “הזרקה” ישר לווריד של מיטב רפרטואר התצלומים עם תליית מתנגדי המשטר באיראן, קורבנות הנשק הכימי בסוריה, הדיכוי האכזרי בבורמה וניצול ילדים בקונגו. המסר העיקרי מופיע בפזמון עליו חוזר הזמר שוב ושוב: “החרימו את ישראל אם זה מוצדק, אך דעו שיש לכם מוסר כפול”.

פעילים פרו-ישראלים גמרו הלל על הסרטון. עד כדי כך הרעיפו השבחים, שמהצד נוצר הרושם שהראפר המזמר הוא “המושיע” לו ייחלה ההסברה הישראלית. האומנם? לכאורה הקליפ מדבר בשפת הדור הצעיר ומאוד “קוּלי”. נכון גם שאדם פרטי הפונה ב”גובה העיניים” תמיד ייתפס אמין יותר מאשר דובר רשמי עם עניבה וחליפה. אלא שהדברים לא כל כך פשוטים. משהחל הסרטון “לרוץ” באינטרנט, באופן מפתיע גם לא מעט פעילים אנטי-ישראלים הפיצו גם הם את הקליפ במרץ. התנהגות חשודה למדי עבור סרטון  הסברה, בלשון המעטה. ובכן, האם הקליפ אכן מטיב עם תדמיתה של ישראל בעולם?

על מנת לענות על שאלה זו יש להסתכל על הסרטון מנקודת מבט של הקהל היעד שלו, כלומר אותם האנשים שהוא מנסה לשכנע. מיהו קהל היעד? אלה הם הצופים שעלולים לתמוך בחרם כלכלי, אקדמי או תרבותי על ישראל. את קהל היעד של כלל מאמצי ההסברה ניתן לחלק לשלוש קטגוריות. האחת היא הצופים שכבר מלאים בשנאה תהומית כלפי ישראל. לשמחתנו, בקנה מידה עולמי זוהי קבוצת מיעוט. לא משנה מה יהיה המסר שלנו, לא נצליח כנראה לשכנע חברי קבוצה זו בצדקת דרכה של ישראל, ולכן אין גם תועלת להתמקד בה. הקבוצה השניה היא תומכי ישראל. לצערנו, גם זוהי קבוצת מיעוט, ואף היא לא קהל היעד שלנו – הרי, אין טעם לשכנע את המשוכנעים! הקבוצה האחרונה היא קבוצת הצופים שלא גיבשו עדיין דעה נחרצת על ישראל. קבוצה זו היא רוב רובם של הצופים ברחבי הגלובוס (בהערכה גסה, כ-80%-70%) והיא בדיוק הקהל היעד שלנו. זוהי הקבוצה שאנו פונים אליה. מתוך חברי קבוצה זו, מעניינים אותנו הפעם הצופים שיכולים תאורטית להצטרף לחרם. אם נסתכל על הפילוח לפי ארצות, ברור שמדינות עולם שלישי לא נמצאות במצב בו הן יכולות להחרים את ישראל. מדינות ערב מחרימות את ישראל מיום היווסדה, ואילו במדינות חבר העמים, המזרח הרחוק ובד”כ דרום אמריקה – שיטת החרם לא עומדת כלל על הפרק. נותרנו בעיקר עם קבוצת צופים ממערב אירופה וצפון אמריקה, שאין להם ידע מוקדם ודעה מגובשת על ישראל. זהו קהל היעד של הסרטון שלנו.

אם כן, מה יראה הצופה המערבי בסרטון שלנו? כאן נצטרך “להיכנס לנעליים” של האירופאי ממוצע, שכאמור, כמעט ולא יודע מאומה על המציאות בישראל. הוא מכיר את ישראל בעיקר ממהדורות החדשות, שם שומע בעיקר על הסכסוך ומלחמות. סרטון הראפ יציג לו סידרה של מדינות לא סימפטיות, חלקן חשוכות, שנעשים בתוכן מעשים נוראים מדי יום ביומו ומצב חופש הפרט בהן הוא בתחתית המדרגה. הצופה המערבי כמובן יזדעזע. במקביל ישמע הוא את הפזמון החוזר שאומר על ישראל, שגם היא אינה מדינה מושלמת. בתת-מודע, נרצה או לא נרצה, הצופה המערבי שלנו יעניק מקום של כבוד לישראל ברשימה של המדינות “הלא סיפמטיות”.

תאמרו, הכיצד? הרי השיר מאזכר גם את ארה”ב ואת גרמניה, מדינות מערביות לכל דבר ועניין? נכון, ישנו איזכור לארה”ב, אך הוא להרף עין ונבלע מיד בתוך “מבול” המדינות שהמונח “זכויות אדם” זר להן (מה גם שתקיפת קהל היעד היא בדרך כלל לא דרך יעילה לזכות באהדתו). לעומתה, גרמניה מודגשת מאוד ויש אפילו סוג של עצירה מתודית אחריה. הראפר מספר על השמדת מחצית יהודי אירופה על-ידי הנאצים. ההיגיון של הצופה הישראלי יגיד: “כיצד זה הגרמנים שקוראים להחרים את ישראל לא מסתכלים על עצמם? הרי הם צבועים!”. לעומת זאת, הצופה המערבי עלול לראות כאן מסר אחר לגמרי. המסר הוא שישראל היא באותה ליגה כמו גרמניה הנאצית. חמור מכך, כבר עשרות שנים הדוברים הפלסטינים מפיצים את עלילת הדם לפיה, ישראל עושה לפלסטינים בדיוק את מה שהנאצים עשו ליהודים בשואה. להוסיף לכאן את תצלומי הנספים בשואה מתוך הסרטון, וקיבלנו מקרה קלאסי של “גול עצמי”. לא יועילו כאן לא תמונות של הסיוע הישראלי לעולם ולא “החבריימ’ניות” של הזמר. עם כל הרצון הטוב והראוי להערכה, כנראה, הסרטון עושה יותר נזק מתועלת לתדמיתה של ישראל.

כיצד ניתן לשפר את המסר של הסרטון? ישנן דרכים רבות. אחת הדרכים היא להראות כיצד מצב זכויות האדם בישראל הוא טוב יותר ביחס למדינות שסוקר הסרטון. הזמר לוקח כמובן מאליו שדברים אלו לא קורים בישראל, אך צריך לזכור שלקהל היעד שלנו, זה לא ברור כלל וכלל.

מדינאים בכירים ואנשי מקצוע מסכימים שתנועת החרם (תנועת ה-BDS וגרורותיה) מהווה איום אסטרטגי על ישראל. הפסקת שיתוף פעולה של האיחוד האירופי עם מוסדות אקדמיים בישראל ניטע על הקרקע שזרעה תנועת החרם בדעת הקהל האירופאית. יש לשמוח ולעודד יוזמות של אזרחים איכפתיים שמנסים לסייע במאבק. בעוד דיפלומטיה רגילה מתבצעת ב”חדרי חדרים” בין דיפלומטים מקצועיים, יוזמות כמו זו של ארי לסר, מתחום הדיפלומטיה הציבורית, פונות אל הציבור הרחב. עם זאת, הרצון הטוב אינו מספיק ואינו יכול להחליף את המקצועיות. על מנת להשפיע על דעת הקהל הבינלאומית, צריך להבין את כיצד חושב קהל זה. הסתכלות על החומרים לא דרך “משקפיים” ישראליות, היא הצעד הראשון בעיצוב מסר מוצלח שיכול לחולל שינוי בדעת הקהל בעולם כלפי ישראל.

Leave a Reply