מאז שיצא האייפד הראשון התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. אני לא מצליח לשבת ולקרא ספרים. עיתונים כן, מאמרים כן. מגזינים כן. ספרים לא.

בערך באותה תקופה עברה לי מחשבה בראש שאם אי פעם אלך לתואר שני, לא אדפיס יותר דפים. הכל יהיה סרוק, הכל יהיה על אייפד. אי אפשר יותר עם כל הניירת הזו, חבל על הכסף, חבל על כל המשקל. 2012 למען השם.

לפני כמה ימים חיפשתי חומר על אינטליגנציית המונים באתר שיתוף מצגות. מצאתי מאמר אבל חשכו עיניי. המאמר באורך של 5-6 עמודים. כשלמדתי באוניברסיטה, לא היה מאמר קצר מ- 25 עמודים. מקראות שלמות אכלתי. סוציולוגיה לומדים באהבה או שסובלים ביג טיים.

מאז שאני באינטרנט אני מאמץ מוקדם של טכנולוגיות. מאלה שמכירים משהו הרבה לפני שעיתונאים כותבים עליו. ועם זאת, מה שתיארתי בשורות הראשונות של הפוסט הזה לא נכון רק לי. הוא נכון לכל אדם שמחזיק סמארטפון, כל אדם שיש לו לפטופ, כל אדם שאי פעם השתמש במסנג’ר כלשהו.

אומרים שזו הזמינות שלנו דרך הטלפון שהפכה אותנו למטורללים לגמרי, שגמרה את חיי המשפחה, את היכולת שלנו לחשוב בשקט, לחשוב לעומק. אבל זו לא הזמינות, אלה הנוטיפיקציות, ההפרעות האלה שקופצות מהטלפון, אלה שמסיתות אותנו מהדרך שבה אנחנו הולכים. ההתראות האלה הן סוג של הפרעות קצב בתפקוד היומי שלנו, סוג של הפרעות שגורמות ללב שלנו להחסיר פעימה בכל פעם שאנחנו מרגישים צלצול, רטט או סתם קפיצה של נוטיפיקציה צבעונית.

זה מה שאני עושה.

כמה פעמים ביום אתם מדברים עם אנשים ופתאום באיזשהו שלב מרימים את הטלפון ושוקעים בתוכו לכמה שניות? כמה פעמים עשו לכם את זה? כמה פעמים זה קרה לכם בראיון עבודה? כמה פעמים זה קרה לכם עם חברים, ההיעלמות הזו? מכירים את הסרטון המצחיק על זוג שמקיים יחסי מין ומעדכן בטוויטר תוך כדי?! בדיעבד זה לא טוויטר עצמו שממכר את האנשים אליו, זה הנוטיפיקציות מהטלפון שגורמות לנו לחזור אליו שוב ושוב. אותו דבר עם פייסבוק. זה לא האנשים, הרי האנשים משעממים, אתם משעממים, אנחנו משעממים. אלה הנוטיפיקציות שגורמות לנו את תחושת ה”אֶה!” הקטנה הזו, אם זה אדם חדש, הודעה או תגובה.

ואז אנחנו מפסיקים להיות יכולים לקרא ספרים. או מאמרים בני יותר מ-350 מילה (לא כולל את הכתבה המטורפת הזאת על האינטרנט של הפטריות, תראו כמה לייקים אלהים). או בכלל להיות לבד עם עצמינו, להיות לבד ובשקט פתאום משגע אותנו ואנחנו בורחים את כף היד כדי לא לחשוב שמה, כדי לזוז עם העיניים…

מכירים את הפעמים בהם אתם שוכחים את הטלפון שלכם בבית? אז אם אתם בטטות אתם עסוקים בלסבול מזה אבל רובכם לא בטטות ובטח כבר חוויתם את תחושת השחרור המטריפה הזו של להיות טלפונלס. ובאמת, ממה כבר אפשר להיות משוחררים, אז אי אפשר להשיג אתכם בטלפון, סו פאקין וואט?!

 אבל זה בדיוק זה. כשאי אפשר להשיג אתכם אתם משוחררים. זה נכון פי כמה כשמדובר בסמארטפון שמחובר לרשת.

תחשבו שכל דבר שגורם לכם לעשות משהו אחר ממה שתכננתם לעשות מסיט אתכם מהמטרה שלכם. הטלפון שלכם הוא היום הגורם מספר אחד שמסיט אתכם מהכיוון שלכם, וזה יותר עמוק ממה שנדמה בתחילה.

בתחילה זה אולי נדמה כאילו היום יום שלכם סופג סטיות קלות של שניות מעטות מהכיוון הראשי, אפילו אם הן מצטברות קצת, אבל בטווח הארוך זה מגיע לזה שאתם לא יכולים לשבת בשקט לזמן ממושך, קשה לכם להיות ממוקדים בבני שיחכם ליותר מכמה דקות, אתם לא מצליחים לסיים או אפילו להתחיל תהליך חשיבה עמוק מבלי לסטות לכל מיני היסחי דעת אחרים ואם זה לא היה טור על השפעות הטכנולוגיה על בני אדם בקלות הייתם יכולים לחשוב שאני מדבר פה על תסמיני הפרעות קשב וריכוז.

בסופו של דבר, צריך לדעת לעצור את הדברים האלה כי אמנם חשוב להיות בחזית הטכנולוגיה ולהבין לעומק את חווית המשתמש אבל מי שמאבד את היכולות המנטליות האלה שלו (הן הולכות לאיבוד!)יצטרך אחר כך לברר איך משיגים אותן מחדש.

ליחצו כאן לפוסט המשך

2 comments on “החיים הדיגיטליים הורסים לנו את החיים

Leave a Reply