בהמשך לפוסט הקודם, שבת שלום חיים של טוויטר, שהיה מצחיק וזכה לכמה נאה של לייקים וריטוויטים (אני צריך עזרה עם השמות של הפוסטים הבאים בסדרה כי כמה כבר אפשר לטחון) החלטתי לעשות טייק נוסף של הפייבוריטס של טוויטר ולתת לכם קצת מהמיטב שאני נחשף אליו והפעם יש הרבה יותר טוויטים טובים. טוב, נתחיל:
1- לירז ירושלמי בטוויט שמדבר בפני עצמו. #מצוקה
2- דסקל (#1) מציע לאנשים לקחת כדור להירגע
3- מיכל גרוסברג מציעה לשי שיפסיק, שפשוט יפסיק.
4- איציק הלל מרטווט את המניפסט הפמיניסטי של דיקפוצ'ינו
5- דניאל (דיקפוצ'ינו מלמעלה) מוציא קיטור על מאפי. כלומר על הגברים של מאפי. כלומר…
6- לי רמון עושה את גלית לוי. באקירוב.
7- ליעל יש תמונה של יעל בתור תמונת פרופיל. העיקר שצר עולמה כבועה.
8- תמר רותם מביעה את דעתה על האקדמיה. #מוות
פייבוריטס 5-6 בפברואר
1- יובל מבייצת. היא מחפשת משהו מאד ספציפי כרגע.
2- גם מרינה מרגישה את הדליפה
3- כנרת זילברשטיין מהרהרת על ההיסטוריה
4- עומר ברק מחמיא לגילי פארן על ההתמדה
5- דסקל (#2) נותן פרשנות חופשית לענפים אולמפיים
6- תנו כבוד לעמית גרינברג, הוא השיג ת'בחורה.
פייבוריטס 6-18 בפברואר
1-דסקל (#3)- אתם חייבים להסכים איתו על זה בכל מקרה
2- שי אטיק מפנטז על מישהי מפיד לילה (השם שמור במערכת)
3- לי רמון מצטטת את ליאור ברגמן שהרגע קיבל. לי, מה איתך?
4- גורביץ' מסכם את המהפכות האחרונות והקשר שלהם לרוסיה הסובייטית
5- חיים מתאר תחושה של הרבה טוויטריסטים בכל הנוגע לרשת הזאת
6- אלון כרמל בטוויט שמיועד לגיקים בלבד. בטוויטר רוב הבחורות מעדיפות גיקים, אז זה בסדר.
7- מרינה (#2) אוהבת כשמדמם
8- יובל (#2) בדיוק מסבירה את הטוויט המבייץ שלה ממקודם.
פייבוריטס 19-20 בפברואר
נראה שהדבר שהכי מעניין אנשים היום הוא צרכנות נבונה. באופן אישי אני לא מסתכל דווקא על צרכנות, כי זה רק תחום אחד שאני אוהב להתנסות בו, אני אוהב לעשות הרבה דברים עם המדיה, לנסות ולשתף, לנסות ולשתף. זה יכול להיות סקר שוק,
צילום: עופר וקנין (עבור דה-מרקר
זה יכול
להיות בילויים משותפים, מחקרים סוציולוגיים, איפיוני מערכות, רעיונות, הזדמנויות עבודה, אני מעלה והעולם עונה. זה המשחק שיש לי, והרבה הזדמנויות צצות בגלל המשחק הזה.
הבטחתי לאיש יקר בשם אורי שחר תשובה על שאלה שלו, שכך הוא ניסח אותה: מה יעשה הצרכן המתוסכל שאין לו 3000 חברים?
אני מקבל את השאלה הזו הרבה פעמים- אנשים חושבים שכמות התגובות שאדם מקבל היא ביחס ישר לכמות החברים שיש לו. כמובן שמבחינה סטטיסטית, ככל שאדם מחובר ליותר אנשים כך הוא יקבל יותר תגובות, אבל כמות החברים היא לא המדד היחיד. המדד השני, שלדעתי הוא חשוב יותר זה כמות האינטראקציה שיש לאדם עם חבריו והכרותו אותם. פעם לא היו לי 1200 חברים בפייסבוק וכבר באמצע 2008 עשיתי סקרים בפייסבוק שלי, נכנסתי אליו בסוף 2007. היו לי 600 קונטקטים, אולי פחות והיו פחות ממליון ישראלים בפייסבוק אז. אבל יכולתי לומר שעם 95% מהם היו לי קשרים אישיים, בין אם שאמרנו שלום אחד לשני, לחצנו יד, נפגשנו באירועים שונים, עבדנו יחד או למדנו יחד. היה קשר מאד חזק. הכמות לא חשובה כמו האיכות- איכות האינטראקציות שלכם. ככל שהקשרים שלכם בפייסבוק יותר חזקים, כלומר אתם מכירים ואתם מגיבים, כך תוכלו לצפות לתגובות ולעזרה אמיתית בעת הצורך.
דה מרקר: במקום להתמקח עם חברת הסלולר או הבנק לבדכם – צרפו למשא ומתן את החברים בפייסבוק
הנה דוגמה לשימוש שעשיתי בחברים כדי לעזור לי לאפיין מערכת חברתית שהייתי עסוק בבנייתה (באותו סטארטאפ סינגפורי שבגללו טסתי הרבה בעולם). בתור המאפיין הראשי של המערכת דאגתי מאד שמא אכנס למין בועה עם עצמי (בועה של "אני יודע הכי טוב מה נכון לעשות) ודאגתי להזין את עצמי בדעות של אחרים בלי לספר מה בדיוק אני עושה. זה היה מוצלח למדי כי זה גם הזין אותי וגם חיבר אותי למה אנשים באמת רוצים.
דוגמה שניה: אם אתם מאשרים אנשים שאתם לא מכירים בכלל, אל תתפלאו אם הם לא מגיבים. אם אתם מאשרים יחצנים, אל תתפלאו שהקיר שלכם מתמלא בהזמנות ו- שהם לא מגיבים. היה לי פעם לקוח שכל חבריו בפייסבוק היו אנשים שהוא לא מכיר. הוא התפלא שאין לו תגובות לפוסטים שלו.
לסיכום: מה עושים צרכנים מתוסכלים שאין להם 3000 חברים?
משקיעים בגרף החברתי שכן יש להם, דואגים להכיר את החברים בחיים האמיתיים, להפגש איתם, אבל גם להגיב להם באופן אינטליגנטי בפייסבוק, לשלוח מייל מדי פעם, להגיב, ללייקק, לתייג אותם בפוסטים שקשורים בהם, ובעיקר לכתוב אם הם צריכים משהו. זה מזכיר לי שיעור שלמדתי פעם מג'ף פולבר, הוא סיפר שהשיר של אנני לנוקס Sweet Dreams מדבר בעצם על מדיה חברתית כי הוא מלמד אותנו שיש אנשים שרוצים לנצל אותנו ויש אנשים שרוצים להיות מנוצלים על ידינו, והוא צודק במאה אחוז- כי מה עשיתי אם לא לנצל את החברים שלי בשביל לסגור עיסקה על האייפון שלי? תכתבו. תראו שאתם צריכים עזרה. תשאלו שאלות. תנו עצות. תהיו דעתנים. או שלא. העיקר שתהיו.
Some of them want to use you
Some of them want to get used by you
Some of them want to abuse you
Some of them want to be abused
יום שלישי 8/2/11
1. באירוע שולחן עגול שהשתתפתי בו נכחו, אנשי הניו מדיה מדובר צה"ל, מחלקת התקשורת של הבינתחומי, דיקן הסטודנטים, איש משרד החוץ, אנשי יחסי ציבור, מדיה, חוקרים, סטודנטים, גוגל. דיברו שם על איך ישראל נתפסת, איך צריך להשתמש במדיה החברתית עבור ישראל, על שיתוף אוכלוסיות, על יצירת קואליציות, על צורות הסתכלות שונות על כל מצב ומצב.
הקלטתי שני קטעים בוידאו שהייתי שמח להעלות, אך הדבר נאסר לצערי.
יצאתי משם עם תחושה שיש הרבה גאווה שמבקשת להתפרץ החוצה, עם רעיונות רבים, אפילו עם מימושים לא מעטים ברמה של אתרים, שיתופי פעולה וכדומה. ועם זאת, גם עם תחושה חמוצה מכך שאנשים חושבים שעדיין צריך לחשוב על דברים (וכן, תמיד צריך לחשוב), לייצר עוד צוותי חשיבה וכדומה. אבל לא קם עוד האדם שאמר בואו, יש, הנה, אחריי, יחד. יש זמן שצריך לעבור בו ממצב של חשיבה לביצוע.
2.
לוחמת סייבר:
עמוס ידלין נכנס לאולם ויושב בקהל. יצחק בן ישראל מקדים ומספר על הוירוס בצנטריפוגות האירניות. יהיה פה וידאו.
הפאנל על סייבר עובר לרשת, יעלה ביוטיוב שלי.
3.
הפאנל של יוסי ורדי הפך להיות פאנל בכיכובה של עליזה לאנדס, סגן בדובר צה"ל שהועלתה על ידי דובר צה"ל אבי בניהו והתחילה לדבר על עבודתה וענתה על שאלות. בסופו של דבר היא קנתה את עולמה בכנס הזה, ומגיע לה הרבה פירגון בתור זו שממש "הקימה" את המדור הזה. (לינק לוידאו של עליזה לאנדס בכנס הרצליה)
אני חושב שהכותרת המרכזית מהדיון של יוסי ורדי, דו"צ אבי בניהו ודיקן תקשורת נעם למלשטרייך הוא: מדיה חברתית משפיעה על החוסן הלאומי- ועכשיו כולם אומרים את זה בכנס הרצליה, החל מהרמטכ"ל אשכנזי, ועד אחרוני הדוברים פה. אם להיות בוטה: אפילו הזקנים מכירים בזה.
הנה הסטטוסים שלי מפייסבוק תוך כדי:
ורדי: הנוער (עד גיל 35) משקיעים יותר בבטחון לאומי מאנשים מבוגרים ומבוססים. דרך פייסבוק וטוויטר.
מי שמבין הוא לא זה שמקבל החלטות ומי שמקבל החלטות לא מבין. ורק כשדיגיטל נייטיבס יהיו מקבלי ההחלטות ישתנו פה דברים.
דובר צה"ל: בשעת מלחמה דו"צ יפרוס לבינתחומי. #אמיתי
מצלמת דור 3.5 סודקת את המשטר של אחמדינג'ד יותר מכל מה שהמערב אי פעם שם. דו"צ
ניו מדיה היא חלק חובה בקורס של לדו"צ, בפו"ם, בקורס מגד"ים. ויש מקצוע חדש תחת שם זמני בשם : לוחם ניו מדיה. כאלה שנולדו לתוך הניו מדיה. בוחרים אותם בפינצטה
כנס הרצליה (ליחצו להגדלה)
יום שני 7/2/11
1. אמר לי פה מישהו שמתעסק ביחסי ציבור שאין בלוגרים בארץ. אז גם אף אחד לא הוזמן לכנס (הצגתי את עצמי כבלוגר פוליטי כשנכנסתי). אני חושב שלחברות יח"צ יש בעיה גדולה בהבנת העולם הבלוגרי, שהכל קשור בהתעלמות שמקורה בחוסר הבנה של המדיום, של היום. בלוגר הוא כבר לא אדם שיש לו מערכת ניהול תוכן בלבד, הרי לכולנו יש, זה לא הפלטפורמה- זה הייצוג של האדם באינטרנט. מי שלא מבין את זה סובל מפער עמוק.
אותה נקודה בפייסבוק- עם תגובות. ליחצו להגדלה
2. יש יתרון עצום בלבוא ללמוד בבינתחומי. הסטודנטים פה מתחככים בעילית העסקית והמדינית, נחשפים לכנסים בהם מדברים על מדיניות ציבורית, לאומית, בטחונית, כלכלית, יוצרים קשרים ואולי החשוב ביותר, מבינים שהעולם מסתובב דרך נטוורקינג ושכסף והשפעה יוצרים עם קשרים.
3. התובנה החזקה ביותר שקיבלתי היום בנוגע לנושא הכנס הגיעה ממלקולם הונליין, שהוא סגן נשיא ועידת הנשיאים (הגוף המאגד את נשיאי הקהילות היהודיות בארה"ב): הוא אמר שהכח הגדול ביותר של יהודי התפוצות הוא מדינת ישראל. התקומה של המדינה, הקיום שלה, הכוח שלה. כל אלה גורמים לגאווה יהודית שמחוללת כוח שמושלך חזרה על ישראל (פרשנות שלי) ושיש עו דברים רבים שאפשר לעשות מעבר לים, בהרבה מדינות, דרך הקהילות היהודיות (הרבה תקווה ואמונה היתה בדברים שלו). ומעבר לזה, הוא אמר שהמעבר לעידן הדיגיטלי השאיר רבים מאחור (המבוגרים) ויש לעבוד יחד על סגירת הפערים. הוא אמר עוד הרבה דברים יפים שקשה לי לשחזר כעת, אבל אם אמצא וידאו שלו אכניס כאן בהמשך.
המשך יבוא
קרבות יוטיוב זה אחד הדברים הכי מגניבים על הפלאנטה. במקום להכביר במילים, אני מצרף כאן מהלך של קרבות מוזיקליים- אחד מוביל לשני- צירפתי את כולם כאן להנאתכם. לייק גדול.
קרבות יוטיוב
הראשון הוא השיר "בייבי" על חליל
השני הוא "טלפון" על קסילופון
השלישי הוא סונטת ליל ירח, על קסילופון
הרביעי, Beat it, על גיימבוי
החמישי, שיר ערש לזלדה, על אוקרינה
השישי ממשיך במסורת של ללכת לאקסטרים עם השיר Only Girl שמבוצע על ידי ציתר, שזה תערובת של נבל וגיטרה
השביעי משתמש בטלפונים סלולריים עם השיר Pachelbel's Canon
השמיני מחזיר את גאגה הלוחמת בדרכים עם Bad Romance על… הממ, חזירים מפלסטיק
ואחרון חביב, שלא קשור לקרב הזה אבל נהדר בדרך פופית בפני עצמו
כבר זמן מה שאני משתעשע עם הרעיון של להציג את הטוויטים הכי טובים שאני נתקל בהם כשאני שם (וזה הרבה). אם אתם לא בטוויטר,אולי זה לא יצחיק אתכם. אם אתם לא מבינים איך זה עובד, אולי כדאי שתנסו. לפעמים לא צריך להבין את ההקשר של הטוויטים, הם מצחיקים או מעניינים או הזויים באופן אובייקטיבי (אובייקטיביות זה הסובייקטיביות החדש). אבל אם אתם כן בטוויטר, זה בשבילכם. בעתיד אשתדל ליצור את הצורה בה הטוויטים יוצגו בצורה הטובה ביותר, בינתיים פשוט נתחיל עם מה שיש ואולי עוד קצת הסברי קונטקסט להתחלה. תגידו לי אתם אם צריך להוסיף אותם או שמספיק פשוט לקרא אותם מהדף:
(אם אתם הארדקור, תתעלמו מהטקסט ולכו לקרא את הטוויטים במקור)
1- אורנה פיטוסי הוזמנה לטוויט-אפ בכיכר א-תחריר
2- אלעד אוסדון אושה רילוקיישן לסיליקון ואלי ומזמין את מאיה לפגוש אותו בדורסיה
3- אלון כרמל משתף עיתון מקום המדינה
4- הדס יורדת על בחור טיפש שהבין את הקשר בין בולמיה לאנורקסיה
5- לירז ירושלמי עפה על מטרופולין
6- מרי מבכה את היותה בלונדה
7- רות, רות פשוט רוצה להיות עצמה ובגלל זה היא בטוויטר
8- עדי דארלינג מסבירה מה זה פאקינג איי
9- ושוב פעם עדי, מסבירה לכל הגברים כמה ילדים היא רוצה
אתמול בשיחת טלפון עשיתי משהו שאני עושה רק לעיתים רחוקות מאד- ללכת להיסטוריה של הפייסבוק שלי ולראות מה כתבתי, מה עשיתי, מה צילמתי, איפה הייתי ומה חשבתי. הלכתי חודש אחורה, ל- 2 בדצמבר, יום חמישי. היום בו התחילה השריפה בכרמל. קריאה של כל הסטטוסים, עם השעה המדויקת בה הם עלו, איכשהו חיברה אותי שוב, אך בדרך שונה, למה שחוויתי שם. פתאום הבנתי באיזה שעות הסתובבתי שם, מתי אמרתי דברים, מתי חוויתי חוויות, מתי דיברתי עם אנשים ואיך מה שקרה לי שם השפיע על אחרים.
כשקוראים סטטוסים בצורה כרונולוגית, בטח ובטח כשמדובר על אירוע בסדר גודל כזה, אי אפשר להתחמק מהתחושה שמדובר ביומן אירועים, וממש כך היה. אירוני בעיניי שהדבר הראשון שעשיתי באותו יום בפייסבוק (בשעה 14:59) היה לשתף פוסט של כריס ברוגן בשם They Will Never Understand שטען שאנשים השואלים מה החזר ההשקעה במדיה החברתית לעולם לא יבינו את הערך ( לא ROI) המתקבל מפייסבוק וטוויטר. ואכן כך הוא הדבר, הלא כן?
האירועים הבאים קרו במהלך 31 שעות. הם מתייחסים רק למה שקרה בפייסבוק ולא בטוויטר. לפניכם מסמך שמתאר אחד לאחד את הפיד שלי ב2-3 בדצמבר. ליד כל סטטוס ולינק כתבתי כמה תגובות וכמה לייקים התקבלו. שמות אנשים אחרים שתייגו אותי, דיברו איתי או השתמשו בחומרים שלי הוכנסו גם הם, בין השאר: אשר עידן, אליאב אללוף, רקפת בר סלע, שירה אייבל, דן פייגין, אילנה ברודו, עומר ון קלוטן, מורן וענונו, אריאלה דניאלי ואחרים. במחשבה נוספת, היומן הזה הוא הדבר הכי קרוב שאפשר לאינפוגרף שמאפשר להבין לפחות חלק מהשפעות והשלכות השימוש במדיה חברתית.
21:29- טירת הכרמל
הנה 55 דקות מהיומן, במידה ואין לכם כוח או חשק להכנס לעומק:
22:37- מצלם צוות כבאים אמיצים. הכל פה בוער. עשן סמיך. טירת הכרמל לא ישנו בבית היום. (2 תגובות, 6 לייקים)
23:19- שיחת כבאים לידי: ברחו אסירים ביטחוניים. ברחו. מחבלים (1 תגובות, 2 לייקים)
23:20- תגובה עצמית לסטטוס: מתו שני כבאים
23:22- תגובה עצמית לסטטוס: אתם לא רוצים לנשום מה שאני נושם פה
23:30- מועלה סרטון QIK בשם: חפק כיבוי אש. תדריך לפני יציאה. הועלה גם ליוטיוב (40,670 צפיות, 51 לייקים, 63 דיסלייקים, 323 תגובות, הכל ביוטיוב)
23:32- ליאור אורן משתף את האלבום. סטטוס: פאק! (5 תגובות, 1 לייק)
את המסמך אפשר להוריד מהסקריבד שלי. רצוי להגדיל למסך שלם
פוסטים נוספים בנושא:
ישראל צריכה להעסיק בלוגרים , בילעין קייס סטאדי. Now Media
קייס סטאדי
בהמשך לפוסט הקודם שלי בנוגע לשימוש שהמדינה צריכה לעשות באנשים שמשתמשים במדיה החדשה (תודה שי בלנק) אני רוצה להציג לכם מקרה שאירע ביום שישי 7/1/2011. לפניכם שלושה אנשים שונים, שהגיעו להפגנה בנפרד וצייצו ממנה, כל אחד דרך הסלולר שלו. תמר זנדברג היא חברת מועצת העיר תל אביב, יוסי גורביץ' ונועם שיזף הם עיתונאים. שלושם טוויטריסטים פעילים ואחרי כל אחד מהם עוקבים כמה מאות אנשים. הטוויטים שלהם נערכו על ידי כך שיוצגו בצורה כרונולוגית. המסקנות בסוף הקטע. קריאה מהנה.
והנה תמונה אחת מטוויטפיק, שירות שיתוף תמונות שמתחבר לטוויטר, שיכול לגרום לדברים להיראות באור אחר. תקליקו, יש עוד הרבה תמונות שעוברות ככה לעולם. הנה הכתובת.
צילום מ 24 בדצמבר 2009- לא בהפגנה המדוברת- הבחור הזה אכל יותר מדי כדורי גומי. טוויטפיק קטן יכול לשנות הכל. הקליקו להגדלה
הנה מה שקרה באירן ביוני 2009 (פוסט שלי). הוידאו צולם והועלה ע"י טלפון סלולרי שינה את התפיסה של המערב בנוגע לאיך השלטון האיראני פועל מול אזרחיו ובנוגע למיהם האזרחים האיראנים ואיפה ליבם באמת. דבר כזה יכול לקרות גם אצלנו. הוא כבר קרה הרבה פעמים.
מסקנות
עוד הפגנה בבילעין. לא הולך להכנס לדיון אם הבחורה המסכנה שאיבדה את חייה שם בשבוע שעבר מתה משאיפת גז או מסיבות אחרות, אבל כן לדבר על החשיבות שבדיווח לייב. דיווח לייב יכול לשנות את הערכת המצב של מקבלי החלטות, דיווח לייב יכול לשנות דעת קהל, דיווח לייב יכול ומשמש כתיעוד, לעתים חד משמעי, של המציאות. הנה הידיעה בוויינט על טוויט של יונתן פולק בנוגע לג'וואהר אבו-רחמה שסותר את דברי צה"ל בנושא ואפשר לומר שהשפיע על מה אנשים חושבים על המקרה. ועם זאת, כבר ראיתי דיווחים שיצאו במדיה חברתית והיו לחלוטין מוגזמים, לחלוטין עם אג'נדה, לחלוטין מסולפים, כך שגם את הטוויט של פולק צריך לבדוק (אני לא טוען שהוא לא אומר אמת).
באין אנשים שמדווחים את המציאות, שדה המערכה של דעת הקהל נותר עזוב למי שכן פועל בו לעשות בו כרצונו. אכלנו אותה במשט, כשמצלמות טלויזיה ובלוגרים רבים שהו על אחת הספינות ושידרו משם כבר שעות לפני האירוע. אם קהל המפגינים היה רוצה למנף את הפעולה שלו עוד יותר הוא היה מתארגן אחרת מבחינת תיעוד ומבחינת דרכי הפצה.
הציוצים האלה פה מוכיחים את מה שנאמר בפוסט הקודם. לא יכולתי לייחל להוכחה חזקה מזו.
אתם יודעים, מאז לבנון השנייה דובר רבות על זה שצה"ל מתכונן למלחמה הקודמת. ישראל פועלת בדרכים שנכונות למאה שעברה מבחינת ניהול מוניטין ודיפלומטיה ציבורית. יש מה לעשות.
עדכון:
הנה פוסטים שכתבו האנשים שהוזכרו בפוסט הזה:
תמר זנדברג- בילעין
נועם שיזף- ההפגנות בבלעין: חמש עובדות שכדאי לדעת
הדיון בפרופיל שלי על הפוסט
כל בלוגר יגיד לכם ברטרוספקטיבה שהוא לא היה יכול לחזות מה יתפתח מהבלוג שלו, ובמדיה חברתית, כך ראינו, אי אפשר לנבא את העתיד, רק קצת. לא יכולתי לחזות מה יצא מ- 20 השעות שלי בכרמל. עליתי צפונה כצלם נטו, אך ברגע אחד הפכתי לצמוד למפקד הכיבוי של כוחות ירושלים (תמונה).
עשרות תגובות לסטטוסים ולתמונות, עשרות שיתופים לאלבום (אולי מאות, אין דרך לדעת), עשרות ריטוויטים, אלפי צפיות באלבום בפליקר, עשרות אלפי צפיות בסרטוני יוטיוב (לינק לוידאו), מאות הצעות חברות בפייסבוק בתוך ימים אחדים. אבל זה רק המספרים. החוויות שחוויתי שם, האנשים שהכרתי וזווית הראייה המיוחדת שקיבלתי (זווית ראיה של כבאי- עולם חדש), זה הערך המוסף של מה שקיבלתי שם.
ברגע שהייתי עם הכבאים ושידרתי מהשטח, אנשים התחברו אלי בשביל להבין מה עובר עלי, ודרכי- מה קורה שם. כולכם עדים ששידרתי מהשטח. לא היו לי עורכים, היו לי רק מאזינים וצופים שניהלתי איתם דו שיח "מהחזית", אנשים שרצו לקבל פרטים. הנה וידאו לוג שצילמתי שם.
מהמקום הזה אני רוצה להגיד את הדברים הבאים:
מדינת ישראל צריכה בלוגרים. מערך ההסברה החדשה של המדינה צריך להתבסס על בלוגרים. כאלה שבאים מבפנים. לא מהחוץ, מהפנים. כאלה שיהיו עובדי המשרד אבל עם זווית ייחודית. עובדי המחלקה. מחלקת ההסברה כמובן. אבל לא רק מחלקת ההסברה של משרד החוץ. גם כאלה שישבו במשרד התיירות, כאלה שישבו במשרד התיירות, כאלה שישבו במשרד ההסברה והתפוצות, כאלה שיהיו של דובר צה"ל (של אמיר לוטן), פיקוד העורף, המשטרה, הכיבוי ואני יכול ללכת עוד ועוד ולפרוט את זה לפרוטות ממש קטנות, אבל הבנתם את הנקודה.
איך הגעתי לזה? הגעתי לזה כמו שאני מגיע להרבה תובנות בחיים שלי, חווה חוויות על בשרי, מפיק מסקנות ואז הולך ומפתח/משתף/מוכר/יוזם אותן.
באופן ספציפי הגעתי למסקנה הזו כשנסעתי לכרמל, אבל זה התגבש חצי שנה קודם, ימים ספורים אחרי המשט התורכי, הייתי מעורב ביוזמה (שלא יצאה לפועל בסוף) להעלות מספר בלוגרים על ספינות צה"ל בדרך למשט עתידי שהיה אמור לקרות ימים אחרי המשט הראשון (ב-31 במאי) ולא קרה לבסוף.
למה זה חשוב?
א. שקיפות היא דבר ספציפי שאנחנו כישראלים כמהים לו. מעבר לזה, כשהייתי שם, נודע לי, לפני התקשורת, על מותו של אחד הכבאים. לא העזתי לצייץ על זה מילה, ידעתי מה עלול לקרות בטעות אם כן. בלוגרים יכולים לפעול לפי הסכמות אתיקה וחוקים אחרים בדיוק כמו נושאי תפקידים ועיתונאים.
ב. הציבור אוהב לקבל מידע ממקורות שונים. במקרים רבים הוא לא אוהב מה שהתקשורת נותנת לו ויבחר לקרא ולראות תקשורות שקורות במדיה החברתית ולא בעיתונות. גם אם הוא כן אוהב, הוא ידבר על זה בפייסבוק ובטוויטר בכל מקרה.
ג. העסקת בלוגר תשדרג את רמת הקשר עם הציבור של כל הארגונים שיפעלו בדרך זו.
ד. במקרים רבים התקשורת משמשת כפילטר ולא מעבירה מידע לציבור בנושאים שיכולים לעניין אותו. פעמים רבות, עיתונאים חושבים שהם יודעים מה הקוראים שלהם רוצים. הרבה פעמים זו הנחה המבוססת על אויר. העסקת איש יחסי ציבור בדמות בלוגר יכולה לפתור את כל התלות הזו.
ה. במקרי חירום, מהירות התקשורת עם הציבור היא מכרעת, עם כל המשמעויות שבדבר.
ו. מעבר לדיפלומטיה הציבורית שישראל תפיק ממנה ערך אם תעסיק בלוגרים כלפי חו"ל, יש צורך עז מצד הציבור בארץ שידברו אליו בשפתו, שיסבירו לו, שישכנעו אותו, שיראו לו, שילכדו אותו ושתהיה לו כתובת לבוא אליה בעת הצורך. ישראלים רבים רוצים להתעדכן בכל הנוגע למה קורה במדינה שלהם, וזו דרך נפלאה לבצע את זה.
כמה מילים לסיום:
1- מחלקת המדינה של הילארי קלינטון מעסיקה שני אנשים (או אולי כבר יותר) שמצייצים חזק את מה שהיא עושה ואת כל העבודה של מחלקת המדינה. הם במקרה גם מקושרים לכל תעשיית ההיי טק בעמק הסיליקון ויזמו פגישה שלה עם ראשי גוגל וטוויטר מתישהו ב-2010. הסיפור שלהם עלה לכותרות אחרי שקלינטון נכנסה בסין אחרי שאלה ניסו לחסום את גוגל אי שם בשנה שעברה. רק כמה ימים קודם הם (ראשי התעשייה) ישבו אצלה בארוחת ערב…
2- אוטוטו עומד להכנס לתפקיד דובר צה"ל אדם שהכרתי בשירותי הצבאי באג"מ מבצעים, אחד בשם יאיר לוטן. הכרתי אותו בתור מפקד צוות המו"מ המטכ"לי. אני רוצה לברכו ולהגיד שזו בחירה נהדרת. אני מקווה שהוא יזניק את יחידת הדובר לרמות חדשות.
3- אני מצרף פה צילומי מסך של ציוצים שלי ושל תגובות שקיבלתי על סטטוסים ותמונות. בעוד אני אסיר תודה על כל החום שקיבלתי מהאנשים שהגיבו, אני חושב שמה שזה מביע זה את המידה בה אנשים ביקשו להיות מעורבים וכמה המדיה הזו מאפשרת את זה, עד כדי כך שקיבלתי מספר מכתבי תודה ואנשים שתייגו את עצמם ואת חבריהם בתמונות מהשריפה, שלכשעצמו, זהו אקט שמראה רצון להשתייך ולהראות שייכות. תארו לכם שאנשים שזה תפקידם ידברו איתכם על כל נושא שקורה, כל הזמן, בכל תחום שקשור לשירות לאזרח. האין זה מה שאנחנו רוצים? אם התגובות אומרות משהו, אני חושב שהן אומרות את זה.
למעלה: צילומסך של הציוצים שלי
למעלה: צילומסך של מספר תגובות שקיבלתי תוך כדי העבודה
למעלה: תגובות לאלבום, שימו לב לטחת הפניות שם לכבאים
למעלה: אחד ממכתבי התודה שקיבלתי, מכבאי שהיה בשטח
למעלה: עמוד הפרופיל שלי וחלק מהתגובות
Illustration by Chris Bevington
בפוסט הקודם שלי הזכרתי במילה שקהילה זה הפיתוח העסקי החדש. מי בארגון שלכם יודע איך מרימים קהילה סביב המותג או הארגון שלכם? מי בתוך הארגון שלכם אי פעם עשה את זה? מי בתוך הארגון שלכם חושב במונחים של קהילה=הזדמנות, סימן שאלה.
אתם חושבים שמשרד פרסום יראה לכם את ההזדמנות העסקית בלפתח קהילה? נכון- הוא לא יראה לכם, ולמה? כי משרדי פרסום חושבים כמו משרדי פרסום- הם חושבים בקמפיינים ובצפיות או בשווי ערך לצפיות. אתם חושבים שמשרד יחסי ציבור יראה לכם את ההזדמנות העסקית בלפתח קהילה? נכון- הוא לא יראה לכם, ולמה? כי משרדי יחסי ציבור גם הם חושבים כמו משרדי יחסי ציבור- בואו נייצר משהו כדי שידברו עליו, ואם יש קמפיין- אחלה.
אתם חושבים שסוכנות מדיה חברתית תראה לכם את ההזדמנות העסקית בלפתח קהילה? אולי. אם אני סוכנות מדיה חברתית, לצורך הדוגמה, (ואני לא) אני אראה לכם את ההזדמנות כי זה יהיה חלק מהמצגת שלי, חלק ממה שאני בא למכור לכם.
מצד שני, יכול להיות שהיא לא תראה לכם. הסיבות לכך יכולות להיות מגוונות. אחת מהן היא מפני שתקציבי המדיה החברתית התחילו להיות ממש כשאר תקציבי הפרסום ויחסי הציבור, עוברים בין משרדים, מחפשים אהבה. האם ירצה משרד או סוכנות לפתח מודל עסקי עבור לקוח שלו שאחרי שנה או שנתיים של עבודה קשה יתנו אהבה למתחרה שלי? תודו שיש פה איזושהי דילמה.
עם כל אלה צריכים המנהלים בארגונים להתמודד כשהם באים לתת תקציב מדיה חברתית. חלקם לפחות מודע לזה. חלקם האחר אפילו לזה לא מודע .
מה נותר?
מנהל מדיה חברתית בתוך הבית. אתם יודעים, זה לא אומר שהוא צריך לעשות הכל לבד. הוא אפילו יכול להיעזר בשירותי מדיה חברתית של כאלו ואחרים. זה לא שהוא צריך להיות הכי הכי מומחה בעולם. אבל הוא יכול להפוך להיות, עם הזמן. והוא יכול להפוך להיות משאב יקר לארגון, משאב שהארגון טיפח וגידל, או אפילו קנה והצניח פנימה, אבל בבית פנימה ולאורך זמן. ולתת חזון קדימה. ולהתחיל להבין מה האנשים שאוהבים אתכם במדיה החברתית אומרים וצריכים, ולעקוב ולהקשיב טוב טוב, ולענות ולייצר יחסים עם הציבור שלא מסתיימים בהודעה לעיתונות או בשקר כלשהו לבלוגרים שאתם לא יודעים או לא אכפת לכם מי הם העיקר שיזכירו את השם שלכם בבלוג שלהם. בסוף זה עושה לכם נזק, אבל אף אחד לא יגיד לכם את זה בפנים.
סטארבאקס עושים עבודה נהדרת בתחום הזה כבר שנתיים. כמה זמן אתם כבר מסתכלים עליהם וחושבים שזה גדול עליכם? הנה פוסט מומלץ של איילת נוף עליהם, והנה סרטון:
מדיה חברתית. מה זה?
האם זו רק הטכנולוגיה? האם זה רק התוכן שנוצר על ידי גולשים? האם זה רק המש-אפ שבין הטכנולוגיה לתוכן שנוצר על ידי גולשים? למה מתכוונים כשאומרים "ליצור יחסים במדיה חברתית" או כשאומרים "ניהול קהילה"?
ניהול קהילה זה דבר שדורש כמה דברים, בין השאר בנייה של הקהילה, טיפוח של האנשים המשקיעים בה את זמנם, טיפוח של תרבות השיח של הנוכחים, הצבת גבולות, הצעה וקידום נושאי שיחה, להיות אבא ואמא לפעמים, להיות קצת סבא וסבתא… טוב, אני מגזים. אבל אני לא מגזים.
לנהל קהילה זו אמנות, זה אולי הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות עבור חברה במדיה החברתית. זו אמנות שניתן לרכוש את הידע וההתמקצעות בה. זו אמנות שחוסר ההבנה של איך לנצל אותה למטרות של "ניהול קהילה"- זועק כאן בארץ, וחבל, כי כל עוד לא יודעים לגדל ולנהל קהילה, המדיה החברתית שאנחנו נראה בארץ (א.ק.א פייסבוק) תהיה דלה מבחינה רעיונית ו-מ-ש-ע-מ-מ-ת.
למה אני מתכוון?
לפני שנתיים שלוש החלו לקום בארץ סוכנויות המדיה החברתית הראשונות (סוכנות ולא חברה, כי חברת מדיה חברתית נשמע מפגר). מאז קמו עוד מספר סוכנויות קטנות ועוד רבים הפכו להיות עצמאיים בתחום ומציעים שירותי פייסבוק לעסקים קטנים. ככה עובד השוק.
חדשות לבקרים אני שומע על תקציבי פרסום שעוברים מחברת פרסום אחת לאחרת, מחברת יחסי ציבור אחת לאחרת ומאחת מהחברות האלה לסוכנות מדיה חברתית וחוזר חלילה.
תסכימו איתי שהשוק נשלט על ידי חברות הפרסום ויחסי הציבור, נכון?
אבל מי המרוויחים האמיתיים מכל הצ'אמבה וואמבה הזו שקוראים לה מדיה חברתית? החברות שהשכילו לעשות מדיה חברתית בתוך הבית פנימה.
למה?
קודם כל, כי הן מפתחות ידע על הלקוחות שלהן. את הידע הזה הן יכולות לשמור אצלהן לאורך שנים. מעבר לידע, יכולה להיווצר מערכת יחסים בין החברה ללקוחות שלה שבמקביל יכולים להשתמש אלו באלו על מנת להיטיב כל אחד עם הצד שלו- החברה יכולה לשאול לקוחות מה הם רוצים, פלוס להציע להם הצעות, והלקוחות יכולים להגיד מה הם רוצים , פלוס לבקש שירות. זה מצב של ווין ווין. לכאורה, זה יכול לקרות עם עם מיקור חוץ של המדיה החברתית, נכון? תמשיכו לקרא.
במקום זה, מה יש לנו?
יש לנו מסד נתונים, א.ק.א עמוד בחסות פייסבוק, שנבנה על בסיס קמפיינים אופליין ואונליין שמה שמושם בו דגש בעיקר זה על אחד משני דברים- 1- גיבוביי שטויות של תקציבאי/ת עם אספירציה להיות קופירייטר/ית / קריאייטיב (זה יכול להיות סטטוסים מגניבים לאללה ואפילו מצחיקים ואפילו שקוראים לאנגייג'מנט, אבל זה לא אומר שזה לא נכלל תחת הקטגוריה של שטויות) , או 2- שקר כלשהו במטרה לגרום לאנשים לקנות.
למה כל זה אבסורד ממש?
1- בואו נחזור רגע לחברות הפרסום ויחסי הציבור. המודל היחידי שמוכר בשוק עד היום הוא מודל של העברות תקציבים ממשרד למשרד. זה המודל הישן של הלעשות עסקים. המודל הישן של המדיה הישנה. לא שזה לא טוב, זה פשוט מודל של מדיה אחרת. אם אתם מתייחסים למדיה חברתית כמו שאתם מתייחסים לקמפיין שלטי חוצות או לקמפיין באנרים אתם לא מבינים מה אתם מחמיצים (בעלי העסקים)- אתם אפילו לא מתחילים לגרד את הפונציאל האמיתי של מה שאפשרי עם המדיה הזו- ואתם לא מבינים כמה רע אתם עושים לעצמכם (סוכנויות המדיה החברתית והפרסום והיח"צ)- אתם משאירים אתכם ואת המתחרים שלכם במרוץ עכברים, כי בסופו של דבר מי שיקבע את המהלכים בשוק, אם כלום לא ישתנה, זה חברות הפרסום הגדולות, והמאבק מולן קשה.
משפט אחד אני אגניב פה לפני שאני ממשיך: סוכנויות המדיה החברתית קמות כולן במטרה לעשות דברים מגניבים וראויים שילהיטו את הדמיון במגניבות שלהן, בחוצפה, במחתרתיות, בתעוזה. אך מה שקורה פה זה שהתקציבים נמוכים ברמות שקשה לתאר. יוצא שסוכנויות מדיה חברתית נאבקות על תקציבים, מול משרדי פרסום ויח"צ ושאלו בולעים את אלו.
נמשיך.
2- זה אבסורד כי השקעתם כל כך הרבה. יש לכם כבר מישהו אחד או אפילו צוות שמנהל עבורכם מערכות יחסים וחשיבה לטווח ארוך והופ, אם קיבלתם הצעה טובה יותר אתם שוקלים העברת בעלות על הילד שלכם. אמרתי ילד? באמת אמרתי ילד? לראות את הקהילה שפיתחתם כמו ילד?
אוקי, אז הילד שלכם נולד והוא הולך למעון. בואו נתחיל לשחק איתו במי מכיר את הגננת החדשה אחת לשנה. רוצים להתערב באיזה גיל הוא מפתח קשיים ביצירת מחוייבות? שנקפוץ לשאול במכון אדלר? יש להם אחלה פייסבוק, בניתי בעצמי.
רגע, אבל אתה ממש מגזים, אתם תגידו לי, זה לא ילד, זה סך הכל קהילת פייסבוק, שלושים ארבעים אלף שקל על מודעות בפייסבוק ויש לנו קהילה חדשה תוך שבוע, מה הביג דיל?!
אתם לא קונים את הילד שלכם. כדאי שהילד שלכם יהיה פרי עמלה של אהבה. אם אתם לא מתייחסים לקהילה שלכם כמו לילד שלכם אתם מפספסים דבר נורא גדול. אחד- הקהילה שלכם זה המודל העסקי שלכם, זה הפיתוח העסקי החדש שלכם (פה אמורה להידלק לכם מנורה עם סימן שאלה- כדאי לכם לדבר איתי ). שתיים- אם כבר השקעתם במישהו שמנהל קשר עם הילד שלכם- לא חבל לראות אותו הולך? לא חבל על כל האנרגיה שהוא השקיע, הידע הייחודי שהוא צבר על הילד שלכם? לא חראם? זה יותר גרוע מלשפוך כסף על באנרים, זה גם כסף שהולך וגם ידע שנמוג. תגידו ביי ביי לתובנות צרכניות שנותרו בראשו של התקציבאי. זיפת.
יכול להיות שהסוכנות או הפרסום או היח"צ לא מתייחסים לקהילה שלכם בתור הילד שלכם ואל עצמם בתור הדמות הכי חשובה בחייו. יכול להיות שהם לא יודעים לראות את זה ככה. חבל, לא? במשרדים האלה, מי מקבל לטפל בפייסבוק שלכם? הרבה פעמים זו תהיה הבחורה החדשה עם הפחות נסיון. אם יש לכם מזל, זו זו שמנהלת את החדשה…
חלילה מלזלזל, אבל בין כמה גנים וכמה בייביסיטרים בדקתם לפני שהשארתם שם את הילד שלכם?
