מי שנכנס במקרה למלון “רמדה” בירושלים בשבוע שעבר חשב לרגע שהנה, הגיע חזון אחרית הימים.  חילונים, יהודים חובשי כיפה, נוצרים אדוקים ואימאמים מוסלמים התקבצו יחד תחת קורת גג אחת כדי לדון ברעה החולה ששמה אנטישמיות, ושחלקנו חשבנו שהשארנו אותה מאחור אי שם בשנות השלושים של המאה הקודמת.

הדיווחים אשר ממשיכים לזרום מכל העולם בשנים האחרונות לא משאירים מקום לספק: ישנה עליה מדאיגה בגילויי האנטישמיות במקומות רבים, רבים מדי ברחבי הגלובוס. הדוח האחרון בנושא הוצג על-ידי מזכיר המדינה האמריקני ג’ון קרי.  הדוח הבינלאומי של מחלקת המדינה אשר בחופש הדת לשנת 2012 העיד על עלייה באנטישמיות בעיקר באיראן, מצרים וונצואלה לצד עליה בדעות האנטי אסלאמיות ברחבי אירופה ואסיה. “למרות שאנחנו עמוק במאה ה-21 תופעות כמו עלילות דם וקריקטורות שלועגות ליהודים עדיין פורחות”, נכתב בדוח, שעסק גם בתחייתה המחודשת של הכחשת שואה במקומות אלה.

הועידה הבינ”ל הרביעית למלחמה באנטישמיות, המתקיימת זו הפעם הרביעית בחסות משרד החוץ, לקחה את הנושא צעד קדימה. דבר אחד שהפריע היה פרט קטן-גדול בהיערכות הדיגיטלית לאירוע: הוא אמנם שודר בשידור חי ואיכותי ברשת ועדכונים ממנו הועלו לפייסבוק וטוויטר תחת האשטג GFCA2013#, אך רבים מהמוזמנים מחו”ל לא יכלו לצייץ בזמן אמת מהנעשה בכנס. הסיבה- במלון אין רשת אלחוטית חינמית, והמעוניינים להתחבר דרך המחשב או הסמארטפון מתבקשים לשלם סכום שערורייתי עבור השימוש כמו כל באי המלון. כך למעשה מלאכת הדיווחים “הופקרה” לידי הישראלים באי הכנס המנויים לחבילות סלולר ולחשבונות הרשמיים של משרד החוץ. אני מניח שמצייצים רבים המפעילים חשבונות פרטיים וארגוניים רצו מאוד לתת את דעתם על הנעשה בישיבות ובנאומים כנהוג בכנסים כאלה אך לא הצליחו בשל קשיי החיבור, וחבל.

בין הנאומים הרגילים של השר בנט וסגן השר אלקין באירוע הפתיחה, הוצעו לבאי הכנס להשתתף בעשר קבוצות עבודה שונות כל אחת בעלת נושא אחר: אנטישמיות באמריקה הלטינית, אנטישמיות בעולם הערבי, האתגרים העומדים בפני יהדות התפוצות, היבטים משפטיים של אנטישמיות ועוד. אך שתי הקבוצות המעניינות והחשובות ביותר בשיח “האנטישמיות החדשה” המתהווה, התכנסו ממש במקרה באולמות סמוכים. מצד אחד קבוצת העבודה אשר דנה באנטישמיות בקמפוסים ברחבי העולם ומצד שני הקבוצה אשר עסקה באנטי-ציונות והדה-לגיטימציה של ישראל בראי האנטישמיות. מאחר שהתאפשר להירשם רק לאחת מהן, מצאתי עצמי מדלג בין הקבוצות כדי לא לפספס שום מילה שנאמרת שם. הועידה גם שמה דגש על דיאלוג בין-דתי. בין אורחי הכבוד נמנו מנהיגי דת ואימאמים מאירופה שהגיעו במיוחד לקחת חלק בכינוס. אחד מהם הוא ד”ר עבדול ג’ליל סאג’ד, האימאם של העיר ברייטון בבריטניה. משיחה קצרה איתו גיליתי אדם אמיץ ונדיר, שלא מהסס לגנות את השנאה היוצאת מתוך הקהילה שלו דווקא בשל העובדה שהוא מכיר את הנפשות הפועלות כל כך טוב. את שאר משנתו העניק בראיון מעניין לאתר Ynet רגע לפני שהמריא בחזרה ללונדון.

מעבר לנושאים שהועלו במפגשים הללו במשך היום, התגלה כאן יתרונו האמתי של הכינוס הזה: האנשים שהוזמנו אליו. בזה אחר זה קיבלו את רשות הדיבור ללא שום תנאי מגוון רחב של אנשים הפעילים בתחום ומכירים מקרוב, אפילו קרוב מדי, את האנטישמיות המרימה את ראשה אט אט ברחבי הגלובוס. נציגי ארגונים פרו-ישראלים מארצות הברית דיברו על ההפגנות האלימות של פעילים אנטי-ישראלים במרכזי ערים, נציגה של הפדרציה הציונית בשבדיה סיפרה על הפחד שאוחז בקהילה היהודית לאור המהומות האחרונות שסחפו את המדינה, ומבריטניה דיווחו כי ישנם ניסיונות חוזרים ונשנים להחרים מוצרים כשרים בחנויות וסופרמרקטים, בטענה שיוצרו מעבר לקו הירוק, למרות שרובם בכלל מתוצרת מקומית. והייתה גם מרצה יהודייה בכירה המלמדת באחת מהאוניברסיטאות המכובדות בארצות הברית. היא סיפרה בדמעות על התנכלויות חוזרות ונשנות למרצים וסטודנטים יהודים בקמפוסים האמריקניים, ריסוסי כתובות “יהודי” על דלתות מעונות בצירוף צלבי קרס, ודעות קדומות מביכות שהיא סופגת בעצמה מעמיתיה במוסד בו היא מלמדת. את כל אלה מובילים כמעט תמיד תומכי תנועת החרם (BDS) על ישראל, בפעילויות נמרצות ומנומקות היטב: “זה לא שאנחנו נגד היהודים”, הם מסבירים, “אנחנו פשוט מתנגדים לציונות”.

הסיבה לכך נעוצה באחת ההצלחות הגדולות של העם היהודי מאז סוף מלחמת העולם השנייה: אנטישמיות הפכה למילת גנאי קשה, ולהיות אנטישמי או מכחיש שואה זה פשוט לא פוליטיקלי-קורקט. אז מה עושים? במקום לצאת כנגד היהדות, יוצאים כנגד מדינת היהודים, מאשימים את הציונות ברצח עם ומציגים את ישראל כיוזמה גזענית שיש להעלים מהעולם.

כשהגיע שלב הסיכומים של כל קבוצות העבודה ביום הנעילה של הועידה, כבר לא היה מקום לספק: כמעט בכל קבוצת עבודה הייתה נגיעה כזו או אחרת לפעילותם של ארגוני ופעילי החרם על ישראל, ועל אופן הסתוותם פן יחשבו לאנטישמים. ההצעות להתמודדות על-ידי ראשי הקבוצות היו כבר מתנצלות פחות: “להחרים את המחרימים” ולגבות “תג מחיר” מפעילי החרם היו רק חלק מההצעות. השאר התמקדו במסר לא פחות חשוב – הגיע הזמן להתעורר, כי הטפטופים סופם להפוך לשיטפון. בעבר עסקתי כאן בטקפוליטי בהרחבה במקורות האנטישמיים של תנועת החרם, באמצעות סיפורו של סולן פינק פלויד רוג’ר ווטרס וכן בסיפור ההתבטאויות האנטישמיות של פעילי חרם ברשתות החברתיות באוסטרליה – נושא שעשה כותרות ביבשת וזכה לגינוי מפי ראש הממשלה ג’וליה גילארד. אעדכן בהזדמנות זו, כי בעקבות הסערה שקמה בעניין, ממשלת אוסטרליה דנה בימים אלה ב”חוק חרם” משל עצמה אשר מטרתו הפסקת המימון הממשלתי לארגונים, מוסדות ויחידים אשר פועלים להחרמת ישראל. אכן, נראה שדווקא אי שם באוסטרליה הבינו עם מי יש להם עסק.

ההרצאה האחרונה בוועידה הייתה של פרופ’ יהודה באואר. הפרופ’ הקשיש, מבכירי חוקרי השואה בעולם ומומחה בעל שם לאנטישמיות הוכיח שכוחו במותניו וריתק במשך כארבעים דקות את הקהל בהרצאה על האתגרים במלחמה העכשווית נגד האנטישמיות. פרופ’ באואר הזהיר “לא ליפול בפח” של אותם ליברלים ואקדמאים אירופים ששמחים לגנות כל מעשה עוולה המתרגש על העולם, אך באותה העת תומכים בכל פה ברצח עם עבור היהודים, בהיותם מטיפים נגד הציונות, תנועת השחרור והגדרתו העצמית של העם היהודי, ושומטים את הקרקע תחת הלגיטימציה של מדינת ישראל. “זו לא נאורות, יש לזה שם אחר ואסור לנו להתבייש לומר להם: אתם צבועים”. דווקא בחברה כמו שלנו, שעדיין נטועה בה מסורת העלייה לרגל וההתייעצות עם זקני השבט – חשוב שנדע להקשיב ולהפנים. האמת לא תמיד נוחה כל כך, אבל המציאות לרוב קשה עוד יותר.

כל הצילומים: עידו דניאל

Leave a Reply