פוסט אורח של איתי ורד, כתב הערוץ הראשון

עדכון: הכתבה עלתה ביוטיוב של רשות השידור וכעת מופיעה בסוף הפוסט.

אני כבר יודע איך אני הולך למות. באמת.

זה הולך ככה: 34% (33.9% למען הדיוק) שזה יקרה מפרפור חדרים, סוג של התקף לב. 14% אלצהיימר. 11% שתהיה לי אבן מרה (מישנו מכיר? זה כואב?), יש לי 7% לחטוף סרטן במעי הגס ו- 4% למלנומה. יש לי גם 2.5% לתסמונת הרגל העצבנית, שזו מחלה שבה הרגל קופצת כל הזמן. זה יכול היה להיות מצחיק, אבל קראתי לאחרונה מחקר שמי שיש לו את זה – מת צעיר, ועוד לא יודעים למה. כבר פחות מצחיק, אבל עדיין קופצני. הרשימה עוד ארוכה, אבל באירוויזיון הזה של המחלות והחולירעות מתחילים דווקא מהדוז-פואה, מהסכנות הגבוהות, אז נוותר על הפירוט המלא של הקטסטרופות שממתינות לי.
לא המצאתי את האחוזים הללו. פשוט – עשיתי מיפוי גנטי אישי. זו חברה אמריקנית 23andme, שמציעה לכל אדם לעבור מיפוי גנטי אישי, בדיקה מדוקדקת של יותר מ- 20,000 גנים. החברה קשורה קשר הדוק לגוגל. הבעלים של 23andme היא אן ווז’ינסקי – אשתו של סרגי ברין, מייסד גוגל. רק לפני 5 שנים בדיקה כזאת עלתה יותר מ- 1,000 דולר. ההתקדמות הטכנולוגית והחבירה לענקית כמו גוגל אפשרו את ההוזלה. יש גם אידיאולוגיה מאחורי המחיר. כיום, המחקרים המדעיים המקיפים ביותר מתבצעים במקרה הטוב על כמה אלפי דגימות. השאיפה של 23andme היא להגיע למיליון נבדקים. Google, חושבים בגדול. האמת היא שאמא של ווז’ינסקי חולה באלצהיימר, מחלה חשוכת מרפא. ברור לה שלאמא שלה היא כבר לא תוכל לעזור, אבל בניית מאגר DNA של מיליון בדיקות בהחלט יכול לשדרג את המחקר המדעי בתחומים רבים, גם אלצהיימר. על הנייר זה מאד יפה, אבל גם מאד בעייתי. עוד נגיע לבעיות.
כמו הרבה דברים, גם הסיפור הזה התחיל לגמרי במקרה – בפגישה אקראית ברחוב עם אבנר אברהמי, עורך ירחון המדע המצוין אודיסיאה. הוא נתן לי את הגליון החדש ותהה עם אפשר ליצור שיתוף פעולה עם “המעבדה”. עניתי שהמעבדה זצ”ל צופה עלינו כרגע מגן העדן של התכניות, אבל אמרתי לו שאם אמצא משהו שרלבנטי לכתבה ביומן, אשמח לעשות זאת. הייתי סקפטי. נושאים מדעיים הם בד”כ חשובים והרי גורל אבל דורשים ידע מוקדם ושפה גבוהה, ולתרגם אותם לכתבת טלוויזיה מעניינת וטובה לקהל רחב ולא רק לעכברי מדע, זו משימה על גבול הבלתי אפשרית. מבט אחד על הגליון והיה ברור לי שזה סיפור מדהים. עוד טלפון אחד לעודד כרמלי שכתב את הכתבה באודיסאה והיה והבנתי שיש לי פרטנר נהדר לכתבה.
הבדיקה היא לכאורה תהליך פשוט – מזמינים באינטרנט, מקבלים ערכה, יורקים למבחנה, שולחים חזרה, ואחרי חודשים פלוס-מינוס מגיעות התוצאות, שוב באינטרנט. בפועל – זה לא פשוט בכלל, אפילו מפחיד לעשות בדיקה שאמורה לחזות את העתיד שלך, ולהאיר דווקא את החלקים האפלים האורבים בו. נכון, לקחתי בעבר סיכונים (הערת ביניים לכל השואלים בימים אלה – אני בארץ, לא במצרים, תודה על ההתעניינות), אבל זהו סיכון אחר. במצרים לדוגמא, ידעתי שהסיכון תלוי (גם) בי – באיך שאתנהג, במה שאעשה, אומר או לא אומר. כאן מדובר בגנים, DNA, הכול כבר כתוב מראש, השאלה אם רוצים לדעת.
המידע שמגיע הוא אינסופי כמעט. דפים ועוד דפים, רשימות על רשימות. לא מדובר רק במחלות. הנתונים כוללים לא רק את הקטסטרופות הממתינות אי שם בהמשך החיים, אלא גם את רשימת המחלות שהסיכון אליהן מופחת, תרופות שאני רגיש אליהן (במקום ליטול תרופה ואז להחנק מהאלרגיה), תכונות פיסיות, תכונות אופי, מאות נתונים – הגנים שלי, מתברר, יכולים לספר עד כמה אני יכול לרוץ מהר ומה הסיכוי שאתמכר לסיגריות או להירואין.
יותר מזה – ה DNA מאפשר לנו מבט במנהרת הזמן אל אבות אבותינו. הבדיקה ידעה לספר שאני 94% אשכנזי, ש- 99% מאבותי הגיעו מאירופה (יש עוד איזה 0.2% מונגולי – כנראה איזו סבתא קדומה חגגה עם חייל של ג’ינגיס חאן), וזו רק ההתחלה. המשפחה של אמא שלי, כך התברר לי היא בת 35,000 שנה, והתחקיתי אחרי המסלול המדויק שהם עשו מאפריקה, לאירופה ומשם לארץ. אצל אבא שלי העסק הרבה יותר טרי. המשפחה רק בת 20,000 שנים.

23andme הקימו גם רשת חברתית שמורכבת מכל מי שעבר את הבדיקה, וכך יכולתי לאתר קרובי משפחה אבודים, שלא ידעתי בכלל שהם קרובים שלי. זה לא היה פשוט. גם במצב הנוכחי אני מרגיש לפעמים שיש לי יותר מדי קרובים, אבל דם זה דם – וכך מצאתי את עצמי בלילות ארוכים מבצע שיחות skype הזויות עם קשישים אמריקנים חובבי גניאולוגיה, יורים אחד על השני שמות משפחה ושמות של עיירות נידחות במזרח אירופה בניסיון לאתר קרבה, להבין איך בדיוק אנחנו משפחה, כי הגנים מראים שאנחנו כאלה, מדרגה שניה עד רביעית.
לא הכול ורוד בסיפור הזה. בדיקה כזאת מעלה מאות שאלות פרקטיות, אתיות ומוסריות. מאגר עצום כזה של DNA בידיים פרטיות??? מה זה עוזר לי לדעת שיש לי סיכוי מוגבר לאלצהיימר? מה יקרה אם ההורים יגלו שהעובר לא חכם כפי שהם מצפים? מה יעשו חברות הביטוח אם ידעו שאדם עומד לחלות במחלה ממארת? ומה יעשה המעסיק שלו? לא פשוט.
יותר מזה – מדובר בסטטיסטיקה. העובדה שאדם נושא גן מסויים לא קובעת בהכרח שהוא ילקה במחלה. הרפואה מחשיבה כיום סיכון כ”משמעותי” רק אם הערכים שלו גבוהים מאד, ראו מקרה אנג’לינה ג’ולי, וגם הוא שנוי במחלוקת. יש גם מקרים הפוכים – במהלך התחקיר דיברתי עם אדם שעבר את הבדיקה והתברר שגנטית יש לו סיכוי של פחות מאחוז ללקות בפרקינסון. לצערו הוא חולה בפרקינסון כבר כמה שנים. גנים הם לא חזות הכול, ובנוסף – אמנם מדובר במדע, אבל גם התחום הזה עדיין רחוק מלהיות מושלם. יש טעויות, יש מחקרים שהם רק בחיתולים. האם ייתכן שחברת ביטוח תסרב לבטח אדם מסוים רק בגלל הגנום שהוא נושא, ובסוף יתברר שמדובר בטעות.
למרות הכול – כל המומחים שדיברתי איתם טוענים שמדובר בבדיקה רצינית. למעשה זו תחילת הדרך. כיום, כיוון שהרפואה עוד לא בשלה לכך לחלוטין, מדובר בהליך שהוא “חביב” ומתווה כיוון. בעוד מספר שנים (לא רב כנראה), בדיקה כזאת או דומה לה תהיה חלק בלתי נפרד מחיינו. נגיע לרופא, הוא יכיר את הגנום שלנו, ידע איזו תרופה להתאים לנו, וגם אם חברת הביטוח מוכנה לממן אותה.
מילה לסיום – מעולם לא עשיתי כתבה כל כך אישית, שבה אני נחשף כל כך. אבל מכיוון שמדובר בי, וגם כיוון שלא רציתי סתם לשעמם עם כתבה “מדעית” עמוסת פרופסורים ומילים מפוצצות, הרשיתי לעצמי להשתולל, אפילו מאד. מקווה שתאהבו.
הכתבה תשודר הערב 5.7 ביומן, ערוץ 1, ב 20:00. HD בערוץ 511.

הפוסט נכתב במקור בבלוג של איתי ורד

 

Leave a Reply