מאת: גיא גרימלנד

גיא גרימלנד

יש לי שלושה ילדים. תאומים בני 6 בכיתה א’ ותינוק בן חצי שנה. התאומים יוצאים מהיום (ערב כיפור) לחופשה בת שבועיים. אחד הילדים כבר התרגל לכיתה, השני קצת פחות. טבעי. הוא מתרגש. זה חדש לו. ועכשיו הם שוב יוצאים מהמסגרת. מילא הוא, מה איתנו ההורים – שמנסים להחזיק את הראש מעל המים ולצוף. בקושי אנחנו יונקים נשימות ראשונות של עצמאות מאז חודשיים חופשת החופש הגדול. אין הורה אחד שאני  מדבר איתו שלא מסנן קללה על החופשה הבאה של סוכות. זה נוגד כל הגיון. לימודי. כלכלי. משפחתי. לאומי. חינוכי. רע רע רע. שי פירון הבין את הזעם ומיהר לשגר את הפוסט הבא לפייסבוק ואפילו שם אותו בראש הדף באופן בולט. הפוסט של שי פירון מייאש אותי קלות. לא בגלל שאני פסימיסט חסר תקנה שמסרב להתרשם מההבטחות של שי פירון לעתיד שיבוא. אני מאמין לו. הוא יתקן את המצב. הוא כל כך אבסורדי שזה חייב תיקון. אבל כשאתה מפרק את הפוסט באזמל אתה מקבל באבחה את תמצית ההווייה הישראלית הנוכחית: מותר לשנות, אבל רק קצת. לאט. בהסכמה. ” יש ארגוני מורים, יש הסכמים. צריך לשנות בלי לרמוס את זכויות המורים…”, כותב פירון. אני לא בעד לרמוס אף אחד. אבל כולם מבינים שהמצב כל כך מטורף ופוגע במדינה (הורים שצריכים לדאוג לילדים במקום ללכת למקום העבודה) ועוד. אם המצב כל כך הזוי – למה האופציה הראשונה של פירון היא לתקן, אבל בהסכמה. וקצת. כדי שכולם יהיו מרוצים.

 

תאמרו שזאת הפוליטיקה. פשרות כואבות. לא הייתי מעלה את הסיפור של פירון אם לא נתקלתי בו בעוד כמה מקרים באחרונה. אצל קרוב משפחה שלי למשל. קרוב המשפחה שלי הוא איש משרד הביטחון. פנסיונר שהיה וורקוהוליק שעבד למען המדינה כל יום משבע בבוקר ועד שבע בערב. על החגורה שלו רשומים כמה מבצעים וסודות שמעולם לא אדע עליהם. רבים מאזרחי ישראלים חייבים לו כמו לרבים אחרים מגופי הביטחון את חייהם. דוד שלי כועס על המדינה שמנסה לפגוע בפנסייה של עובדי משרד הביטחון. הוא מקבל פנסיה טובה. (שלצערי גם במציאות הישראלית לא מספקת). פנסיה תקציבית. זאת  פנסיה המשולמת מהתקציב השוטף של הגוף שבו עבד הגמלאי הזכאי לה. להבדיל מפנסיה צוברת, בפנסיה תקציבית ההפרשות להבטחת הפנסיה נעשות רק בידי המעביד (ולא בידי העובד).

לפי נתוני החשב הכללי באוצר, שווי הפנסיה התקציבית של גמלאי מערכת הביטחון ‏(לא כולל המשטרה והשב”ס‏) היה 183.7 מיליארד שקל בסוף 2011, והשווי האקטוארי של גמלאות אנשי מערכת הביטחון הפעילים היה 73.9 מיליארד שקל. סך העלות האקטוארית של גמלאות אנשי משרד הביטחון – גמלאים ופעילים – היה בסוף 2011 כ–258 מיליארד שקל. המשמעות היא שמדינת ישראל תצטרך לשלם בשרות השנים הבאות 600 מיליארד שקל לכל מי שיש לו פנסייה תקציבית (ביטחון, אוניברסיטאות, משפט ועוד), וככל שתוחלת החיים עולה  – כך המספר יעלה. זה מצב מטורף. הדורות הבאים לא יוכלו לעמוד בזה. אבל קרוב המשפחה שלי לא מסתכל על זה כך. הוא מבין את זה. אבל נקודת המבט שלו היא קודם כל מה מגיע לו. ואיך זה יכול להיות שהמדינה רוצה לשנות את הכללים אחרי שהוא וחבריו נתנו לה כל כך הרבה.

גם המורים של שי פירון שייכים לאותו קבוצה סגורה שמסרבת לשנות את המציאות סביבה. בישראל יש מאות אלפי הורים סובלים אבל המורים לא מוכנים לשנות. או אולי לשנות קצת. מעט. נקודת המבט שלהם היא קודם כל הם ואחר כך הכלל. הרי ‘השכר הוא כל כך נמוך אז לעזאזל – שלא יגעו לנו לפחות בחופשות’.

לפני כמה ימים פרסמתי בפייסבוק את הטור של מירב ארלזורוב על ריכוזיות בתעשיית הדבש. כתבתי שגם אותי זה הפתיע בתור קורא עיתונות כלכלית אדוק להכיר מונופולים בענפים שמעולם לא העליתי על דעתי שהם קיימים. מסתבר שמועצת הדבש היא הגילדה של מגדלי הדבש – והגילדה שומרת מכל משמר פן תיכנס תחרות לענף. כך, אי אפשר לקבל רישיון לגידול דבורים אלא באישור המועצה. אי אפשר גם לקבל רישיון להצבת כוורות, להגדיל את מספר הכוורות או לשנות את מיקומן אלא באישור המועצה. חקלאי אינו יכול להציב כוורות בתוך שטח שבבעלותו. מירב ארלוזורוב כותבת “כמובן שאפשר היה לפרוץ את גבולות הגילדה לו ניתן היה לייבא דבש. הפלא ופלא, על יבוא דבש מוטל מכס מפלצתי של כ–100%. היבוא המועט, לכן, נעשה רק במכסות פטורות ממכס. המכסות, גם כאן הפלא ופלא, מחולקות על ידי משרד החקלאות ברובן המוחלט רק למשווקי דבש מורשים, שכמובן מקבלים את רישיון השיווק ממועצת הדבש.

כתוצאה מכך, יבוא הדבש נשלט בידי משווקי הדבש הגדולים. יש אמנם 40 משווקים שזכו לקבל רישיון מהמועצה, אבל בפועל מדובר בדואופול, או אפילו במונופול. 63% משיווק הדבש בישראל נשלט בידי כוורות יד מרדכי ‏(בבעלות שטראוס‏), ועוד כ–17% בידי דבש עמק חפר.

כצפוי, קיבלתי לא מעט תגובות חיוביות לפוסט שלי. אבל היתה גם אחת שהציגה תגובה שונה לגמרי, של יעל שביט. אני מעתיק אותה כאן מאחר ולא נראה לי שאני עושה אאוטינג שלילי. שהרי היא כתבה את זה בתגובה לפוסט פתוח בשמה המלא, הנה זה בא. תגובתה. “גם מאחורי עמותה זו בה חברים עורכי דין, יש אינטרס שהיא פתחה בלתי מבוקרת ליבוא. יבוא מזון מחו”ל (אינטרס כלכלי של היבואנים) עלול לגרום להתמוטטות החקלאות ולהצפת המדינה בדבש מזוייף מסוכן לבריאות (השנה נתפסו 60 טון של דבש מזוייף במכס מסין והושמדו) ישראל אינה יכולה להיות פתח האשפה של העולם. מחיר הדבש בישראל אינו גבוה ממחירו בחו”ל, הנתונים אינם מדוייקים. אשר לי- מוכנה לשלם עוד קצת עבור תוצרת כחול לבן, ודבש בריא שעבר פיקוח. ולהיות מדינה עצמאית המייצרת מזון באופן עצמאי ולא לסמוך על ייבוא ממדינות שחלקן עלולות להיות עויינות לישראל במצב חירום .. כדאי לחשוב ולבדוק לפני שמאמינים לכל מילה שנכתבת. זכור כי את המחיר קובעים היבואנים והמשווקים ולא החקלאים הדבוראים. וגם- אם חקלאות כאן-מולדת כאן! שנה טובה ומתוקה עם דבש אמיתי”.

עשיתי גוגל על יעל שביט כי לא הכרתי אותה קודם לכן והתעניינתי מי זאת המחזיקה בדיעה כה הפוכה משלי. התברר לי שיעל שביט מטפלת זאת השנה החמישית ברציפות בתקציב יחסי הציבור של התערוכה החקלאית השנתית, הגדולה בישראל. שביט ועשרות הדבוראים שחוגגים על הצרכן הישראלי, כמובן לא רואים את אותה מציאות שרוב הצרכנים הישראלים שרוכשים דבש, חווים. הטוקבקים לטור של מירב מראים זאת. הם מסבירים שקשה להיות כוורן. שגונבים את הכוורות. שבהכל אשמות רשתות השיווק. הקמעונאים. יכול להיות מאוד שהם צודקים. ועדיין המציאות היא שהדבוראים מעדיפים שהטיפול בנושא ריכוזיות הדבש ייקבר ולא יעלה לשיח ציבורי. וכשכבר מדברים על הנושא, מדברים על כמה קשה להיות כוורן וגם הם מרוויחים מעט. לא מזכירים שזה בא על חשבון כלל הצרכנים הישראלים.

אחד הנושאים שאיתן אבריאל, עורך דה מרקר, מעלה מעת לעת בטורים שלו זאת הקליקה הביטחונית. שיש כאן אלפים ששייכים לקבוצת הכוח הזאת שלא מוכנים לשינוי בחלוקת העוגה הכלכלית. פחות לביטחון ויותר לאזרחים. הנה מה שהוא כותב בטור האחרון שלו “למועדון הביטחון תמיד היה מודל עסקי מוצק. במדינה פרנואידית, בתרבות שבה החג הדתי העיקרי נפתח במילים “שבכל דור ודור באים עלינו לכלותנו”, ועם שכנים שבאמת לא אוהבים אותנו, תמיד היה למועדון הביטחון קל להבטיח תקציבים לעצמו – ורוב התקציבים, מזה זמן רב, יועדו לשכר, לתנאים וכמובן לפנסיה.

מועדון הביטחון הוא גוף חזק: הוא כולל את ראשי מערכת הביטחון – שר הביטחון, הרמטכ”ל, האלופים והקצינים הבכירים האחראים על התקציב – ואלה הצליחו במשך שנים לשמור על התקציב שלהם ואף להגדיל אותו, גם בתקופות שבהם תקציבים אזרחיים אחרים הצטמקו והלכו. אפילו התקציב האחרון, שלכאורה כלל קיצוץ של 3 מיליארד שקל, הוא סוג של בלוף: הוא בא יחד עם הסכמת הממשלה להגדיל מחדש את התקציבים בשנים הבאות.

מה משותף למורים, לדוד שלי הפנסיור שמקבל פנסיה תקציבית, לדבוראים, לאנשי הביטחון. כשבוחנים את המציאות הזאת מגלים שמדינת ישראל מחולקת לשבטים. שבטים. קבוצות קבוצות. וכל קבוצה מנסה לנכס לעצמה כמה שיותר, אבל חמור מכך כמעט ולא מוכנה לשום שיח שמנסה לשנות את המציאות הכלכלית. זאת אינה רק נחלת המחוברים. זאת תופעה תרבותית. אני עובד כיום כדובר של חברה גלובלית שהיתה נתונה לדיון ציבורי נוקב בחודשים האחרונים בכל הנוגע לחוק עידוד השקעות הון. בכל פעם שהעליתי את הנושא לכתבים חברתיים – קיבלתי כתף קרה. לפני כמה חודשים שלחתי הודעה לעמית לעבודה לשעבר, אשר שכטר. סיפרתי לו קצת על תאגידים ועל הקושי שלנו לעמוד בתחרותיות מול מדינות אחרות. “אז כשתהיה כתבה על נושא התחרותיות אכתוב על זה” השיב בלקוניות. והמשיך לרסס את התאגידים. הריטואל הזה חזר גם כשפניתי לאורי משגב. שלחתי לו הודעה שמסבירה באופן נרחב את המציאות הכלכלית הגלובלית שבה אנחנו נמצאים. השקעתי. כתבתי מאות מילים. אורי קרא. הגיב בקצרה. כשהזמנתי אותו ללמוד יותר על הנושא ולבוא לבקר את המפעל של אינטל, לא קיבלתי תשובה. היה לי גם מקרה דומה עם קרן נויבך. שלחתי לה מסר לבוא וללמוד קצת יותר על אינטל – אבל לא קיבלתי תשובה. אני כועס ונותן ציון לשבח לנויבך. אני כועס עליה שלא טרחה להתאמץ להכיר אותי ולא מבינה שיש תרומות כלכליות אדירות גם לחברות כמו טבע ואינטל והשיח לא יכול שלא לכלול גם את הנדבכים האלה. אבל איפשהו אני גם כועס על המילייה שבו אני חי. על אנשי העסקים. לפחות קרן נויבך מדברת על הנושא. על הפערים החברתיים. על אי שיוויון. על כלכלה וחברה. בשנה האחרונה יצא לי כבר כמה פעמים לכתוב על הנושא בפייסבוק הפרטי שלי. אבל אתה מוצא מעט מאוד אנשים עסקים שמתבטאים בנושא כלכלה וחברה. עוני? פערים חברתיים? המגזר העסקי שותק. בשלו.

ערב יום כיפור אנחנו חיים בגטאות חברתיות. בקסטות שלא מוכנות לא להתחבר ולא מוכנות להקשיב אחד לשני. אנחנו שקועים בעצמנו. ביכולת שלנו לנכס לעצמנו עוד פיסת שטח על חשבון הכלל. אנחנו לא בוגרים מספיק לנהל שיח כלכלי חברתי בוגר על הדברים הבאמת קיצוניים שזקוקים לשינוי כאן. זה לא שאני חושב שהמורים, הביטחוניסטיים, החברתיים צריכים לצאת מעתה בריקוד קומבייה משותף כמו בפסטיבל ריינבו. ממש לא. אבל כן היתי רוצה לשמוע דווקא מכל אותן קבוצות, מגזרים וסקטורים – לדעתם הכלכלית החברתית של עתיד ישראל. לשמוע את דעתם על כל העיוותים והחוליים הכי קשים בחברה ובכלכלה הישראלית. כן מסכימים? לא מסכימים? תגידו מה אתם חושבים. אין כאן שחור לבן ויש כאן הרבה אפור. אבל אנחנו מסתגרים בדלת אמותנו. וביום כיפור לא עושים את חשבון הנפש האמיתי.

גיא גרימלנד הוא דובר אינטל ישראל ולשעבר עיתונאי דה-מרקר

 

4 comments on “הכל דבש, תודה ששאלתם

Leave a Reply