ישבתי בוועדה לבחינת הכללים למתן תעודת עיתונות. הוועדה הזו התכנסה בחודשים האחרונים על מנת לעדכן את הכללים עבור מתן התעודה.

בוועדה ישבו עיתונאים לשעבר, אנשים מהתעשיה, מהאקדמיה, מעולם המשפט ומלשכת העיתונות הממשלתית. האחרונים גזרו על עצמם לא להתערב כלל בדיוני הוועדה בכל הקשור להחלטות ולהמלצות. הלכה למעשה, לע”מ הקימה את הוועדה הזו בכוונה לקבל את מלוא המלצותיה מראש, כראוי, וזו כדי שלא יהיה למנהל לע”מ שיקול דעת בכל הקשור למתן התעודה. אני חוזר, מנהל לע”מ ביקש שלא יהיה לו שיקול דעת ושהקריטריונים לקבלת התעודה יהיו ברורים ככל הניתן, על מנת למנוע משוא פנים ושיקולים זרים אחרים.

אני הוזמנתי לשבת בוועדה מתוקף היותי איש ניו מדיה עם ניסיון מגוון ולהציע כיצד לשכת העיתונות הממשלתית צריכה להתמודד עם כניסת הניו מדיה לתחום העיתונות.

כבר מראשית דיוני הועדה, שעסקו גם בעדכון התנאים לקבלת תעודה עבור פרילאנסרים, מקומונים, יוצרים דוקומנטריים ושאר “תומכי לחימה” מתחום העיתונות (תפאורנים, טכנאים, מאפרות, נהגי הפקה ועוד), היה ברור שכמעט שום דבר מהכללים שעודכנו לאחרונה בשנת 2006 אינו רלוונטי בואכה 2012. היה ברור שכל עולם הניו מדיה מאיר את המדיה המסורתית, בכל הנוגע לכללים הנדונים, בעידן האבן.

למעשה, הוועדה באה לפשט ולרווח את כל אותם כללים קיימים, ובאשר לניו מדיה של היום- לקבוע את הכללים מאפס, או כמעט מאפס, ופה בעצם היה תפקידי.

יש להבין, הכללים של 2006 לא מכירים את המונח ניו מדיה כלל. באותה תקופה לא היה המונח קיים, פייסבוק עוד היה בחיתוליו בארה”ב, טוויטר רק קם, יוטיוב רק נרכש על ידי גוגל באותה שנה ולהיות “בלוגר” היתה מילת גנאי של דינוזאורים על מנת להקטין אנשים ש”כותבים לעולם שהם צחצחו שיניים”.

אז מה היו המלצות הוועדה בכל הנוגע לניו מדיה?

ראשית, שינינו את הגדרת מהו “אמצעי תקשורת”. כתבנו שזהו “עיתון מודפס או אינטרנטי או בפלטפורמה דיגיטלית אחרת”. מודפס זה ברור. אינטרנטי  פירושו פלטפורמת אתר או בלוג. הוספנו פלטפורמה דיגיטלית אחרת שפירושה אפליקציה לסמארטפון או לטאבלט שיכולה ותחליף אתרים בבוא העת, כשבראשי עמד ה- Daily, עיתון יומי שמופץ באייפד בלבד.

שנית, עניין התפוצה. בכללים של 2006, עמדה תפוצת אתר על 20,000 יוניקים ביום. תפוצה כזו יכול להשיג רק אתר עם תקציבי תוכן ופרסום גדולים. את התפוצה המלצתי להוריד ל- 10,000 ביום. בבואי להמליץ על כמות כניסות לאתר ועוד עבור בלוגרים, הזנב הארוך של האינטרנט, 20,000 הוא תנאי שהציבור לא יכול לעמוד בו. מאידך, חצי מזה זה דווקא מספר שפרו-בלוגים, פרו-בלוגרים ומיזמי תוכן חדשים דווקא כן יכולים לעמוד בו כשמה שנדרש מהם הוא כתיבה יומיומית בכמות מספקת. בראשי עמדו מספר דוגמאות למקרי הצלחה בארץ. איני יכול לומר כמה כניסות יש להם היום, אך גם מבלי לבדוק אני חותם שהם עוברים את הכמות הזו: אתר סלונה הוא מיזם תוכן רציני שראוי שיהיה יקבל את ההגדרה כלי תקשורת. כך גם הבלוג ניוזגיק, בלוג טכנולוגי שהייתי שותף בהקמתו ב-2009, כשבזמנו קבענו שבאתר יהיו 5 כתבות חדשות מידי יום. חורים ברשת, בלוג נוסף שאולי אפשר לראות בו היום כבר אתר על תרבות דיגיטלית, גם הוא עומד בסטנדרטים האלה, ויש גם אחרים בתחומים מגוונים, כולם מתעסקים בנישות והם ללא ספק בזנב הארוך. זאת ועוד, ברגע שמיזמי התוכן האלה נחשבים כלי תקשורת, הם יכולים לבקש תעודות עבור הכותבים שלהם.

ומה עם אותם בלוגרים שיש להם 1000 כניסות ביום, האם להם לא מגיעה תעודה, ומה עם 5000 כניסות ביום? השאלה הזו העסיקה אותי, אני מודה, אך הייתי חייב לחשוב גם על ערך התעודה, שכן הרחבת שער הכניסה יכול להפוך את התעודה ללא רלוונטית אם תופץ לכל מי שמבקש. כמו כן, ביקשתי לוודא באמצעות אותו רף, שאכן מדובר באנשים שזהו עמלם, שהם מקצוענים שהרימו את אותה פלטפורמה או מועסקים על ידה והרף הזה הוא משהו שניתן לעמוד בו עם השקעת זמן נאותה, עבודה מקצועית נכונה ועם חשיבה עסקית. ואפרופו ותק- אותו אתר או בלוג, כך קבענו, יפעל לפחות שנה טרם הגשת הבקשה הראשונה. זוהי אותה שנה בה יכול בלוגר להפוך להיות פרו-בלוגר אם יעבוד נכון.

לבסוף, הוועדה החליטה לשנות את שם התעודה מ”תעודת עיתונות Press Card” ל”תעודת לע”מ GPO Card”. שינוי השם סתם את הגולל על המיס-קונספציה הקיימת בקרב עיתונאים אותם פגשה הוועדה, שגוף ממשלתי קובע מיהו עיתונאי או שיש לו איזושהי אמירה על מקצוע העיתונות. ועל כן, תעודת לע”מ לא באה לקבוע מיהו עיתונאי, זו תעודה שבמהותה היא כרטיס גישה לאנשים שהמקצוע שלהם קשור בעולם העיתונות.

לקריאת דוח הוועדה, כולל ההמלצות החדשות, אפשר להתחיל לקרא מעמוד 7.

Leave a Reply