למה ממשלות ברחבי העולם ורשויות החירום לא סומכות על האזרחים שלהן? על סוגיה קשה ומורכבת זו תמהים חוקרים רבים מרחבי העולם. בשנים האחרונות הרשתות החברתיות תופסות את מקומן כערוץ תקשורת חיוני ואף מציל חיים בזמן אירועי חירום ואסון. בעקבות רעידת האדמה בהאיטי רשויות חירום שונות הבינו כי האזרחים משתמשים ברשתות החברתיות על מנת להפיץ מידע אודות הסכנה, עדכוני סטטוס, קריאות מצוקה, בקשות לסיוע ולתרומות, הבעת הזדהות, תמיכה נפשית וכו’. מעניין לראות שדווקא הארגונים שלקחו ברצינות את המשימה לרתום את המידע מהרשתות החברתיות הם ארגונים לא-ממשלתיים (NGO) וארגוני סיוע שונים. חלקם אף לוקחים זאת לקצה ועושים שימוש כמעט בלעדי במדיה החברתית, ובעיקר טוויטר, על מנת לתקשר עם האזרחים ולמפות את צרכיהם.

קריאה נוספת: דאטה ימשיך לפעול במצבי אסון, עובדה

לעומתם, ממשלות וארגוני חירום רשמיים עדיין מסרבים לשלב את יכולות התקשורת ואיסוף המידע האלה. המדיה החברתית מאפשרת ומעודדת תקשורת דו-כיוונית ושיח אקטיבי שיכול להיות שמערערת את כל התפיסה הפטרונית-הגמונית של השלטונות. שיטת הפיקוד על אירועי חירום היא מאוד היררכית, עם מבנה פיקודי מאוד ברור ואף בסגנון צבאי. שיטה זו היא שיטה חד-כיוונית בה השלטון ורשויותיו פועלים על פי תיעדוף פנימי, ולעיתים לא ידוע, וכן פרסום הוראות והנחיות לציבור בצורה חד-כיוונית.

ממשל, גם דמוקרטי, הוא דבר מטעה מיסודו. מצד אחד, הדמוקרטיה מאפשרת חופש דיבור, דת, תנועה, תעסוקה וחירויות רבות נוספות. אך מצד שני, עצם קיומה של הממשלה אומר שלמעשה אין אמון באנשים וביכולתם לשלוט במעשיהם ושישנו צורך בשליטה בהם והגבלתם, ובמקרה הצורך גם ענישתם. האם זו יכולה להיות הסיבה היחידה לכך, או שמא הממשל מסתיר בתוכו מורכבויות נוספות?

ניתן למצוא מספר סיבות בניסיון למצוא את המקור לאיטיות, סחיבת הרגליים ואף לסירוב לשלב את אותם הכלים ברמת המדינה. ככל הנראה הסיבה העיקרית לכך היא היעדר אמון במידע המפורסם באותם כלים. לטענת ממשלות רבות לא ניתן לסמוך על המידע שאזרחים מפרסמים או על דיוקו. כמו כן, אנשי ממשל מציינים כי אי אפשר לצאת לפעולה, ולשלוח כוחות לשטח, בעקבות פוסט בפייסבוק או ציוץ בטוויטר.

סיבה נוספת העולה משיחות עם אנשי ממשל וחירום היא שהיעדר החקיקה, רגולציה ו/או תקינה בתחום הרשתות החברתיות מונעת מהם מלהשתמש בכלים אלה, ולשלבם במערכותיהם. המדיה החברתית היא חדשה יחסית ותחום החקיקה והרגולציה תמיד נמצא בפער אל מול השוק הפרטי. הממשלות רואות ומבינות שהמדיה החברתית חודרת אל כל תחום בחיים ותופסת תפקיד חשוב יותר ויותר באירועי חירום. במילים אחרות, הן מבינות, אבל לא רוצות.

ולבסוף ישנו נושא נוסף ולא מפתיע שמתגלה כמעכב אימוץ חדשנות והתייעלות. עובדי מדינה בכל העולם מתנהגים בצורה דומה. בהכללה ניתן לומר שהם לא מעוניינים להגדיל את היקף עבודתם, גם אם זה יכול להציל חיי אדם, כשזה לא כולל בתוכו תוספות שכר או תקנים.

קריאה נוספת: ביפר התראה פרטית למי שמשלם

בכיר בכבאות האירופית אמר כי “אנשי מקצוע בתחום החירום רק רוצים לעשות את עבודתם, ולא להסתבך בעבודה עם האקדמיה”. ישנם מאות חוקרים ודוקטורנטים המפתחים כלים ושיטות לשיפור יכולות הניהול והשליטה במהלך אירועי חירום המשלבים בתוכם מידע ונתונים מהרשתות החברתיות ובעיקר מטוויטר אך למעט מקרים בהם החוקרים נמצאים באוניברסיטאות ממשלתיות, או שהם מחזיקים במשרה גם באחת מרשויות חירום או לחלופין מקושרים לרמות הפיקוד הגבוהות הם לא מצליחים לשלב את מחקריהם ותוצאותיהם אל תוך המענה הרשמי בזמן חירום. זאת למרות שבשנתיים האחרונות, ובעיקר בשנה האחרונה, יותר ויותר כוחות חירום והצלה מסביב לעולם הקימו נוכחות בפייסבוק ו/או בטוויטר והחלו להשתמש בהם לאורך השגרה ובאירועי חירום

האמירה של אותו בכיר מזכירה סיפור בו עובר אורח רואה ברחוב ילד רץ בטירוף כשלצידו נמצאים אופניו. עובר האורח עוצר את הילד ושואל אותו “אם אתה כל כך ממהר, למה אתה לא משתמש באופניים?”. הילד בתשובה ענה ” כי אין לי זמן לעלות על האופניים”.

מנוי לטק פוליטי: לייק בפייסבוק  | עקבו בטוויטר | מנוי במייל | עדכון ר.ס.ס

Photo by Marc Smith

Leave a Reply