אין פרטיות.

אם אתם לא רוצים שידעו עליכם, תעשו unlike לדפים שעשיתם עליהם like. הדפים שאנחנו מעריצים מספרים עלינו יותר מאשר כל דבר אחר שאנחנו עושים בפייסבוק, תאמינו לי. אבל אם אתם לא רוצים להאמין לי תשאלו כל מעסיק שבודק את הפייסבוק של המרואיין הבא שלו. בדפים אנחנו בעצם מספרים מה אנחנו אוהבים בלי להגיד מילה. אתם יכולים להסתכל על זה כמו שפת גוף. שפת גוף לא משקרת אף פעם, רק צריך לדעת לקרוא אותה. אלא אם כן אתם חברים בְּברנז’ה, ואז צריך להסתכל עליכם כמו חלק מעדר, אתם תעשו לייק לדפים שהחברים שלכם מנהלים כדי להיות חברים שלהם, או שאתם תעשו לייק כדי להיות שייכים. סביר להניח שאם אתם חלק מברנז’ה מסוימת, אתם תסגלו לעצמכם את צורת הדיבור והחשיבה הנהוגה בברנז’ה הזו. אתם תאמצו את החוקים הלא כתובים, את הנוכחות במסיבות, את הפעילות האינטרנטית, אפילו פעילות פיזיות. אתם תהיו שייכים.

אין חברות.

וגם אין חברויות אמיתיות אונליין. אין הכרות אמיתית, אין ערבות, אין לסמוך. אתם יכולים לענות למייל מתי שבא לכם או להיעלם מהצ’ט לכמה זמן שתרצו, זה בנורמה. אין חברות. לבטח לא חברויות שנשארות בפייסבוק. חברויות כאלה הן בערך כמו הבחור ההוא שפגשתן בהופעה ונראה נחמד וכמו ההיא מהשיעור באוניברסיטה, נו ההוא. ההיא. פרצוף בלי שם. רק שפה יש שם ויש פרצוף ויש עוד הרבה דברים. אבל עדיין יענו לכם מתי שיתחשק ועדיין תהיו בחזקת זרים. אין חברות אמיתית. הם לא יבואו לעזרתכם אם תצטרכו פתאום ולבנות איתם קשר יכול לקחת זמן, זמן ארוך, אלא אם אתם פנומנים ביחסים. וירטואלי דורש שינוי מצב צבירה כדי להפוך לאמיתי, דורש השתדלות.

תמונות?

נו, אז ידעו מי החברים שלכם לפי התמונות, אז מה?!
הגדרות הפרטיות שלי בפייסבוק קובעות שגם מי שאינו חבר שלי יכול לראות את אלבומי התמונות שלי וגם חתיכה מהפרופיל. יש לי מעל 120 אלבומים. זה מה שבחרתי שיחשבו עלי.
כשאתם משחקים בהגדרות הפרטיות ומחליטים מה אנשים יראו אתם בעצם קובעים מראש מה הם יחשבו עליכם ואיך הם ינהגו איתכם. את חלקם אתם תרתיעו, את חלקם אתם תסקרנו. רובם יהיו טיפשים. גם רובן. עד כדי כך שהם לא יכתבו לכם הודעה מקדימה כשהם יזדרזו ללחוץ על בקשת החברות.

כן, זה  שלי.

Trust Issues.

אתם יודעים למי יש הכי הרבה Trust Issues?
לאלה שיש להם אלפי חברים בפייסבוק ואלה שמאשרים אנשים על ימין ועל שמאל בלי להכיר אותם אפילו. תעשו ניסוי, תשאלו אותם איך הם מנהלים את המוניטין שלהם. אנשים עם Trust Issues הם אנשים שקשה לפתח איתם שיחה. אלא אם כן אתם כמוני, סקרנים (גם אז זה קשה, אבל משתדלים). בינינו, זה לא שווה את הזמן. לאנשים עם בעיות אמון יש בעיה עם העמוד שידרה שלהם.
עוד משהו, אנשים שמתעסקים עם מספרים גדולים יודעים דברים שאנשים במספרים הקטנים יותר לא יודעים. זה נכון בפייסבוק וזה עוד יותר נכון אגב בטוויטר. אני יודע כי כבר עקבתי ונעקבתי על ידי 20 אלף איש (קלי קלות, אל תייחסו חשיבות למספרים גדולים, זה שעשוע בלבד). כשהגעתי לשם למדתי מה שלמדתי על חוקי המספרים הגדולים ואז הנשרתי את כולם בשלושה ימים של עבודת מחיקה.

מחיקות.

כל כמה שבועות אני עושה מחיקה של 3-10 אנשים בממוצע. השיחה על את מי מוחקים מעמידה אותנו מול העמדת הפנים הזאת שלנו, הצביעות הפנימית שאנחנו חיים איתה בפייסבוק. כל מי שאנחנו עושים לו הייד הוא מיותר במצבת החברים שלנו בפייסבוק. גם אני צבוע. גם אתם, זה בא בילט אין בתוך פייסבוק, מכשיר שמחולל בנו צביעות. קטע, הא?!

תיכון.

אני עדיין מתחזק חשבון במסנג’ר. במסנג’ר אספתי עם השנים כל מיני אנשים מכל מיני מקומות. אני מכיר אנשים שרשימות המסנג’ר שלהם כוללות מאות אנשים. אני מחזיק שם בערך 20-30 איש. מביניהם אני מדבר עם 2-3-4 מקסימום. אני צריך להוריד את השאר, באמת, אין לי איתם שום שיח, שום עניין משותף…
התחושה היא כמו להחזיק בטלפון מספרים של ילדים שלא דיברתי איתם מאז התיכון ועברו כמה שנים מאז…
אותו הדבר קורה בפייסבוק, אנחנו צוברים אנשים שאין לנו איתם שום קשר אמיתי, כשכל מה שיש שם זה פיקסלים. היתרונות שאולי יבואו מהקשרים המתים מהלכים האלה הם שמישהו יראה אתכם פעם בתגובה, או בתמונה, או במשהו אחר ושם תבוא אליכם ההזדמנות העסקית או הקשר המשמעותי הבא, ככה במקרה. או שלא.

אין פרטיות.

אחת הבדיחות היותר טובות ששמעתי אי פעם על טוויטר היתה שבטוויטר יש מין אינטימיות בין המשוחחים, מרגישים פרטיות. כאילו חדרים קטנים. לא נעים לי אז לא שפכתי מים על מי שאמר את זה, ושמעתי את זה מרבים. טוויטר יגלה יותר עליכם מאשר כל טכנולוגיית אינטרנט אחרת שקיימת היום על פני כדור הארץ. יותר מגוגל אפילו.


One comment on “כמה מילים על פרטיות

Leave a Reply