היום מצאתי ברחוב שתי סדרות שלמות של אינציקלופדיה אביב זרוקות מתחת לביתי, כולל עותק העשור וספרי אינדקס. מכיוון שלמצוא את הסדרה במלואה מונחת כך אינו דבר  של מה בכך ומשאפילו בילדותי לא הכרתי את כל הסדרה, החלטתי  להציץ פנימה, להיזכר בכתב, בניקוד, לקרא מספר ערכים ולהריח את הנייר.

כך, עמוד הוביל לעמוד, כרך הוביל לכרך נוסף וסקרנותי גברה. החלטתי להביא את הסדרה הביתה.

למה אני מספר לכם את זה?

בגלל הסקרנות. מזמן לא הייתי סקרן לברר מה יגלה לי עמוד ועוד עמוד בספר, מזמן לא החזקתי בידי מצבור מידע כל כך גדול שמאוגד בחבילה, מוכן למאכל עם ריח מוכר מפעם, שפַּרט לי על מיתרי הרגש.

באינטרנט יש הרבה יותר ממה שיש באינציקלופדיה אביב. לעזאזל, הספרים האלה יצאו בשנת 76′, זה היה עוד מלפני שנולדתי. יש שם בטח כמות עצומה של ערכים שלהגיד עליהם שהם לא רלוונטיים תהיה לשון המעטה. ובכל זאת החלטתי להחזיק את הספרים האלה אצלי. ולא מאהבת ספרים אני מחזיק אותם, לא מאיזו אידאה של ‘קדושת הספר’. אני אמנם אוהב ספרים אך איני מאמין שחייבים לאסוף אותם באופן דתי.

אז למה אני עושה את זה?

בגלל הסקרנות. בגלל שאני יכול לראות את עצמי יושב עם הספרים האלה ומדפדף בהם ותוך כדי שופך עוד ועוד ידע כללי שמרחיב את האופקים שלי לכיוונים שלא חשבתי שאחתור אליהם ואני אוהב את הרעיון הזה.

כמה דברים בחיינו היום מעוררים אצלנו סקרנות? אני טוען שלא הרבה. מרגע שמידע נהיה זמין דרך מנוע חיפוש או דרך חברים, ויתרנו על האינסטינקט הבסיסי שלנו To seek out new life , איבדנו את הסקרנות שלנו, אנחנו רוצים להבין דברים באופן ורטיקלי, ממוקד, הפסקנו להשתעמם ולבהות בתקרה, הפסקנו להסתכל על הנוף תוך כדי נסיעה, הפסקנו לעשות זן תוך כדי הטיפול באופנוע. חלקנו עד היום לא יודעים לעשות זן, או לרכב על אופנוע לצורך העניין.

התמונה המקורית והדיון המרתק בפייסבוק

במקום זה, יש לנו סלולרים שמרגע שאנחנו מורידים את הראש שלנו אל כף היד ומסתכלים בהם, אנו מהופנטים, אנחנו לא חושבים, מחפשים מה חדש בפיד, מה חדש בחדשות, איזו מחשבה אפשר לזרוק לחלל האויר הוירטואלי. יד ביד עם זה, רבים פיתחו את הפרעת הקשב שלהם לרמות חדשות ומפחידות, איבדו את היכולת להיות עם אדם באחד על אחד מבלי לסטות אל הטלפון הנייד, חושבים (בעצם משוכנעים) שהם מביאים רמה חדשה של מולטי-טאסקינג וכל זאת בזמן שהם מאבדים קשר עם המציאות ולא מבינים שהם מאבדים את היכולת לתקשורת אינטימית עם בני אדם.

לפני מספר חודשים כתבתי שני פוסטים בשם “החיים הדיגיטליים הורסים לנו את החיים. טענתי שם שאלה הנוטיפיקציות המטורפות האלה שגורמות לנו כל פעם לסטייה מסדר היום שלנו, מהפגישות שלנו עם האנשים, מקו המחשבה שלנו ומאיזון כללי בכלל, כך שבמצטבר הן הורסות לנו את החיים. היום אני טוען שהחיים הדיגיטליים שלנו הורסים לנו גם את יצר הסקרנות. כן, יש הרבה יותר מהכל, יש חדשנות מצד תעשיות רבות ואלה מייצרות מחקרים רבים, אבל באופן אישי, אצל כל אחד ואחד מאיתנו, אנחנו פחות סקרנים, אנחנו מעדיפים לבהות ושישעשעו אותנו, שיצחיקו אותנו. הרי איבדנו את היכולת להבין לעומק, איבדנו את היכולת לקרא יותר מ-300 מילה, כתבה ב-ynet  שמכילה יותר מ350 מילה תיחשב כטרחנית, אתם יודעים על מה אני מדבר.

קץ הסקרנות.

כן, יכול להיות שאנחנו נהיים יותר ויותר מקצועיים בתחומים שבהם אנו מתמקצעים אבל ככל שזה נוגע לחיינו הדיגיטליים, אנחנו מאבדים את הסבלנות, מאבדים את הסקרנות, מאבדים את היכולת לקשר משמעותי עם דברים שהגדירו אותנו מאות של שנים.

היום בבוקר יצאתי עם האופנוע לסידורים של שעתיים ושכחתי את האייפון בבית, זה לא קורה יותר מדי. הייתי עם עצמי, לבד, אני והמחשבות. כשחזרתי הביתה, בחנייה של הבניין חיכתה לי אינציקלופדיה אביב על כל כרכיה. דפדוף ב- 3-4 עמודים ומכה של ברק יצרו את הפוסט הזה שאתם קוראים פה עכשיו.

עריכה מאוחרת:
מתפתח דיון בפייסבוק- כנסו לדיון על הפוסט

הדיון המקורי על התמונה- כנסו לדיון על התמונה 

2 comments on “קץ הסקרנות בעידן הדיגיטלי

  • התזמון שעשע אותי. בחודש שעבר נכנס לי באג לראש למצוא את האינציקלופדיה המאויירת לילד. האושר שבלפתוח את הכרכים הישנים ולהסתכל בתמונות והטקסטים מהילדות הוא בלתי ניתן לשחזור בשום דרך אחרת :)
    לידיעה כללית, מצאתי רותה בעזרת האתר סימניה.

  • שמח שאהבת את הפוסט, אוריה,
    אנשים באמת כמהים לספרים ולאביזרים שונים שמזכירים להם את העבר, את הילדות שלהם
    זה יפה :)

Leave a Reply