מאת: לירון קנטי

נתחיל בווידוי: אני נרקיסיסטית.  אני מעדיפה שגבר יגיד לי “את צודקת” מאשר שיכריז על אהבתו הנצחית. גם הפוסט הזה, נכתב מתוך הנחת המוצא שאני צודקת ושכל מילה חקוקה בסלע. במילים אחרות: אני אשמח לקבל תגובות, אבל אל  תתנו לי לייקים. תנו פייט אינטלקטואלי.

בפסקאות הבאות, אני  אנסה להוכיח בפחות מ-500 מילים כיצד הטכנולוגיה הרסה את כל הסיכוי למהפכה אמיתית במדינת ישראל.

אין ספק שהישענות על רשת האינטרנט ככלי מחאה היא לגיטימית והוכיחה את עצמה, אבל כל עוד המחאה נותרת ברשת ולא מתורגמת לפעולות ברחוב, בפועל לא עשינו כלום ( אגב, פה מותר לעשות דההה במהלך הקריאה, אבל אני מבטיחה שבהמשך הדהה יהפוך לאההה).

בואו נחשוב מה עשינו בשנים האחרונות בפייסבוק : עשינו לייק (like) ואז אנלייק (unlike) ליאיר לפיד, החלפנו תמונת פרופיל למען מטרה נעלה, שמנו על הכותל (wall) שלנו קליפים מצחיקים ממצב האומה, בכינו על עוולות חברתיות  והצטרפנו לאלפי קבוצות מחאה.

מה משותף לכל הפעולות האלו מלבד בזבוז זמן משווע?  כולן פעולות סמליות שלא שינו כלום. מחירי הדלק עלו, תספורות נעשו, ניצולי השואה נותרו באותו מצב, ספרי לימוד יקרים נרכשו ויאיר לפיד עדיין שר האוצר. מרקס, דיבר על תודעה כוזבת והרשתות החברתיות הן דוגמא מצוינת לתודעה כוזבת בעידן 2.0. השיח הציבורי הפוליטי נעשה ברשת שחודרת לפרטיות שלנו, רשת שיש לה אג’נדה מסחרית ,שלצד המלל הפוליטי שלנו, מציעה לנו מוצרים שאנחנו ממש לא צריכים  – וכל זה תמורת לייק.

בואו נדמיין רגע חדר המכיל כעשרים אנשים. בן אדם עומד במרכז אותו החדר וצועק בהתלהבות “הגיע הזמן להוריד את מחירי הדלק”, כולם מסכימים ויוצאים להפגין בתחנת הדלק הסמוכה. עכשיו נדמיין את אותו המצב ברשת החברתית. בן אדם עם עשרים חברים שמחוברים לרשת וכותב: “הגיע הזמן להוריד את מחירי הדלק”. כולם עושים לו לייק וחוזרים לעיסוקם. אין להט, אין אינטונציה שבאה עם המלל, אין היסחפות, אין ספונטניות שאפיינה מאבקים רבים במהלך ההיסטוריה,  יש רק את כפתור הלייק.

המחאה החברתית 2011. צילום: ניב קלדרון

בנוסף, הרשת החברתית פוגעת בנו בכך שהיא יוצרת קבוצות צריכה במקום קבוצות מחאה. כך למשל, אלפי הורים מתארגנים ביחד לרכוש מוצרים בהנחה, צרכנים מתארגנים במשותף לרכוש דירה בזול וגם קניות של מוצרי מזון הפכו למשתלמים יותר דרך הרשת החברתית. לכאורה עשינו עסק טוב, לא? אז זהו  – שלא ממש. לא שינינו מדיניות  ממשלתית- מחירי המוצרים הבסיסים לתינוקות עדיין נותרו גבוהים ומחירי הדירות עלו. לא לחינם מציבות החברות המסחריות פרסומות ליד הקבוצות השונות. בתת מודע זה עובד מצוין על כוונות הרכישה שלנו.

במילים אחרות, השתמשנו ברשת כדי להקל את חיינו בטווח המיידי,  אבל בטווח הארוך שום דבר לא באמת השתנה. וינסטון צ’רצ’יל אמר שדם הוא שמן המנוע של ההיסטוריה, אבל הוא שכח שצריך גם כסף לתחזק את המכניקה. את כרטיס הבוחר שלנו אנחנו מוציאים פעם בארבע שנים. את כרטיס האשראי אנחנו מוציאים כל יום. אולי כדאי  – ואני מסתכנת פה בנאיביות גורפת – שלפני שאנחנו רוכשים משהו נחשוב קצת על המשמעות הפוליטית שמאחורי הרכישות שלנו. אנחנו רוכשים אייפון שמיוצר בתנאי ניצול, אנחנו רוכשים בגדים מחברות ישראלית שמייצרות בחו”ל במקום לבנות מפעלי ייצור בפריפריה וכדומה.

אם נחזור לפייסבוק, אנחנו בוחרים להתארגן כצרכנים “חכמים” ולהוזיל עלויות במקום לשנות מדיניות. אם הינו מכריזים על חרם מאורגן על קניית דירות במשך שנה- היינו עושים שינוי. אם היינו מחרימים את קניית ספרי הלימוד ולא קונים במשותף בזול- היינו גורמים למשרד החינוך לסבסד לחלוטין את הספרים.

לסיכום, צריך לנצל את הרשתות החברתיות וצריך לעשות זאת בחוכמה. ביום שבו תאגידים ומפלגות החלו לנצל את הרשת החברתית הינו צריכים לעצור ולחשוב למה.

כיום בישראל, המחאות הפכו לסטטוס ואולי גרוע מכך –  לסמל סטטוס.  לא ירחק היום שבו המחאה תוגש לכם בחסות “בנק הפועלים” שתשמח להציג לכם פרסומת לצד הנרגנות האינטרנטית שלכם על שרי אריסון.

ואל תשכחו לעשות לי שר!

6 comments on “לכל איש יש סטטוס

  • אין ספק שאת צודקת. ולצערי אני מצדיק אותך. כי אכן המחאות עברו מהרחוב למחשבים האישיים ולסמארטפונים. אבל אנחנו לא לבד בעסק העולמי הזה. ומדובר גם בדור אחר, בזמנים אחרים ואי אפשר להאשים את הקדמה במלואה. הטבע האנושי משתנה ומתקדם בהתאם. אומנם יש יותר חשיפה להתארגנויות ולקביעת מסרים, אבל זה לא אומר שזה יכול/צריך להחליף לגמרי את הרחובות. הכל עניין של רצון אמיתי וחדילת הפחד השגרתי של הישראלי להיות הראשון נגד הזרם או פראייר בודד. הישראלי צריך לדעת שהוא לא לבד כדי לקבל כוחות אמיתיים או שזה יקרה לו אישית כדי ללמוד ת’לקח ולפתח גנים מרוקאים ולצעוק משהו עם איזה דגל/כרזה מותאם סמלית. לא אפתח פה טור משל עצמי. רק רציתי לשבח את הדעה, אבל כתמיד לקחת דברים בפרופורציות ולא בקיצוניות. היו פה מחאות לייקים שעשו רעש, גם אם זמני. היתה פה מחאת המיליון בכיכר המדינה שעשתה יופי של שיא. אז פשוט צריך להמשיך ולא לוותר לפוליטיקאים והמנהיגים הכלכליים ושאר תחומים.

  • אין ספק שאת צודקת. ולצערי אני מצדיק אותך. כי אכן המחאות עברו מהרחוב למחשבים האישיים ולסמארטפונים. אבל אנחנו לא לבד בעסק העולמי הזה. ומדובר גם בדור אחר, בזמנים אחרים ואי אפשר להאשים את הקדמה במלואה. הטבע האנושי משתנה ומתקדם בהתאם. אומנם יש יותר חשיפה להתארגנויות ולקביעת מסרים, אבל זה לא אומר שזה יכול/צריך להחליף לגמרי את הרחובות. הכל עניין של רצון אמיתי וחדילת הפחד השגרתי של הישראלי להיות הראשון נגד הזרם או פראייר בודד. הישראלי צריך לדעת שהוא לא לבד כדי לקבל כוחות אמיתיים או שזה יקרה לו אישית כדי ללמוד ת’לקח ולפתח גנים מרוקאים ולצעוק משהו עם איזה דגל/כרזה מותאם סמלית. לא אפתח פה טור משל עצמי. רק רציתי לשבח את הדעה, אבל כתמיד לקחת דברים בפרופורציות ולא בקיצוניות. היו פה מחאות לייקים שעשו רעש, גם אם זמני. היתה פה מחאת המיליון בכיכר המדינה שעשתה יופי של שיא. אז פשוט צריך להמשיך ולא לוותר לפוליטיקאים והמנהיגים הכלכליים ושאר תחומים.

  • היי לירון,
    אז הרשי לי לא להסכים איתך.
    דבר ראשון הרשתות החברתיות לא קיימות באופן נפרד מהמציאות שבה אנחנו חיים יום יום. הרשתות החברתיות או המדיה החברתית כשמה היא כלי מקשר בין אנשים ורעיונות. לפעמים פרויקטים שעולים במדיה החברתית מצליחים ולפעמים הם נכשלים. מה שגורם להם להצליח מחוץ למרחב הוירטואלי הוא הרגשות שהפרויקטים/קמפיינים מצליחים להעלות בקרב קהל היעד. כלומר, אם הקהל אפאתי לנסיונות של מהפכה חברתית דרך המדיה החברתית ולא מתרגם את הפהמפה לרחוב אז הקמפיין לא הצליח לרגש את הקהל בצורה מספקת. הרשתות החברתיות לא הפכו אותנו לאפאתיים הן רק אולי העלו את רף הגירוי שלנו בדומה למה שכבר עשתה הטלוויזיה.

    קחי לדוגמא את האביב הערבי. אצל השכנים שלנו הרשתות החברתיות היו כלי מהפכני מאוד יעיל. האם השתמשו בהן בצורה אחרת? לא ממש. אז מה היה שונה? האנשים עצמם. ייתכן שהם היו מספיק מתוסכלים ומאוישים ובמדיה החברתית הייאוש נעשה הרבה פחות נוח, מוטח בפנינו ואף מועצם. או ייתכן שבגלל שמדובר במדינות עולם שלישי, האנשים פחות חשופים למדיה החברתית ולכן הגיבו בצורה יותר רגשית מה שגרם לקמפיין לקפוץ מהרשת לרחוב. ככל שהקהל נחשף יותר לקמפיינים מהסוג הזה על הפעיל החברתי/מפרסם להיות יותר חדשני ופרובקטיבי על מנת לעורר את זעם ההמון ולהוציא אותו לרחובות.

  • היי לירון,
    אז הרשי לי לא להסכים איתך.
    דבר ראשון הרשתות החברתיות לא קיימות באופן נפרד מהמציאות שבה אנחנו חיים יום יום. הרשתות החברתיות או המדיה החברתית כשמה היא כלי מקשר בין אנשים ורעיונות. לפעמים פרויקטים שעולים במדיה החברתית מצליחים ולפעמים הם נכשלים. מה שגורם להם להצליח מחוץ למרחב הוירטואלי הוא הרגשות שהפרויקטים/קמפיינים מצליחים להעלות בקרב קהל היעד. כלומר, אם הקהל אפאתי לנסיונות של מהפכה חברתית דרך המדיה החברתית ולא מתרגם את הפהמפה לרחוב אז הקמפיין לא הצליח לרגש את הקהל בצורה מספקת. הרשתות החברתיות לא הפכו אותנו לאפאתיים הן רק אולי העלו את רף הגירוי שלנו בדומה למה שכבר עשתה הטלוויזיה.

    קחי לדוגמא את האביב הערבי. אצל השכנים שלנו הרשתות החברתיות היו כלי מהפכני מאוד יעיל. האם השתמשו בהן בצורה אחרת? לא ממש. אז מה היה שונה? האנשים עצמם. ייתכן שהם היו מספיק מתוסכלים ומאוישים ובמדיה החברתית הייאוש נעשה הרבה פחות נוח, מוטח בפנינו ואף מועצם. או ייתכן שבגלל שמדובר במדינות עולם שלישי, האנשים פחות חשופים למדיה החברתית ולכן הגיבו בצורה יותר רגשית מה שגרם לקמפיין לקפוץ מהרשת לרחוב. ככל שהקהל נחשף יותר לקמפיינים מהסוג הזה על הפעיל החברתי/מפרסם להיות יותר חדשני ופרובקטיבי על מנת לעורר את זעם ההמון ולהוציא אותו לרחובות.

  • הי לירון,
    אני חולק על הרעיון ש”הטכנולוגיה הרסה את כל הסיכוי למהפכה אמיתית במדינת ישראל”
    בתור פעיל בסדנא לידע ציבורי ברור לי שלטכנולוגיה ולשקיפות המידע לפי העקרונות שבקישור יש הרבה כח

    אבל ברור שטכנולוגיה כלעצמה לא יוצרת שינוי, אנשים יוצרים.
    בעיניי הכלי הפוליטי החקיקתי החזק ביותר הוא שילוב בין כלי האג’נדה של כנסת פתוחה
    http://oknesset.org/agenda/
    ומתפקדים מאורגנים, אבל כמובן יש עוד דרכים.
    http://megafon-news.co.il/asys/archives/90879
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/309/609.html

    בברכה,
    אלון

  • הי לירון,
    אני חולק על הרעיון ש”הטכנולוגיה הרסה את כל הסיכוי למהפכה אמיתית במדינת ישראל”
    בתור פעיל בסדנא לידע ציבורי ברור לי שלטכנולוגיה ולשקיפות המידע לפי העקרונות שבקישור יש הרבה כח

    אבל ברור שטכנולוגיה כלעצמה לא יוצרת שינוי, אנשים יוצרים.
    בעיניי הכלי הפוליטי החקיקתי החזק ביותר הוא שילוב בין כלי האג’נדה של כנסת פתוחה
    http://oknesset.org/agenda/
    ומתפקדים מאורגנים, אבל כמובן יש עוד דרכים.
    http://megafon-news.co.il/asys/archives/90879
    http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/309/609.html

    בברכה,
    אלון

Leave a Reply