קיבלתי המון תגובות על הפוסט שדיבר על החיים הדיגיטליים שלנו. מצד אחד, אנשים מאד רוצים את חייהם בחזרה, ומצד שני הם פוחדים להתנתק, לא להיות זמינים כל הזמן, יכול אפילו להיות שהם לא זוכרים איך זה לא להיות מחוברים. מצד אחד הם מבינים שכשהם נכנסים לעולם של הטלפון שלהם אז המוח שלהם נכבה, ממש כמו מול הטלויזיה, הם מבינים שלהיות בתוך הטלפון זה ההפך מלהתמודד. מצד שני, לשחרר זו מחשבה מוזרה, זה מפחיד אותם, אותנו, אתכם.

"עלינו להתנתק על מנת להתחבר לעצמנו".

בימים האחרונים הנמכתי את הרעש שהאייפון שלי מייצר. אני לא מתכוון לווליום הפיזי שלו, אלא לכמות הנוטיפיקציות שהוא מייצר. כך למשל כיביתי את כל הנוטיפיקציות מפייסבוק חוץ מאשר של ההודעות (כיביתי את הגובות והצעות החברות). השתקתי את הסאונד של וואטסאפ. יותר אני לא אקפוץ מהטריטון של האפליקציה. המקסימום שיכול לקרות לי זה שאראה הודעה על המסך ותו לא. אם זה לא ממש מול העיניים שלי, המסנג'ר הזה יחכה. הטוויטר שלי שולח לי הודעות אבל בשקט מוחלט. המייל שלי לא מצפצף לי כשיש לי מייל חדש.

וכך למעשה, תוכנה אחר תוכנה, השתקתי אותן לרמה בה אני שולט וקובע ולא הן. הגדלתי לעשות כשיצאתי אתמול לבלות, הלכתי עם הטלפון אבל כשהייתי עם אנשים נוספים כיביתי אותו כדי להיות נטו איתם, או פשוט מחובר, מחובר למציאות בלי דלת אחורית לטכנולוגיה. אומר זאת כך יונית, טלפון מושתק זה הניו אייג' החדש. כשאין לאן לברוח מפסיקים לנסות.

יש המון עוד מה לעשות בנוגע לחיים הדיגיטליים והשפעתם על חיינו והווייתנו. אישית אני דוגל בשיטת Reclaim your life או ב- Occupy SelfStreet הלכבוש את וולסטריט בגירסת האני המשועבד לטכנולוגיה. ירדן לוינסקי, אגב,  כתב תכנית 12 צעדים לגמילה מהתתמכרות לעידכונים. לוינסקי, פסיכיאטר במקצועו, מדבר המון על טכנולוגיה בהקשר הנפשי (תעשו מנוי) אבל על עוד דברים נוספים כמובן. אישית, לא הסכמתי שם עם כל מילה כי אני מאמין יותר בגישת כיבוי ההפרעות מאשר ביצירת תרגולות חדשות להתמודדות עם התמכרות, אבל זה אני.

לסיום, גיל דיבנר צייץ את הדברים הבאים מהפה של אריאנה הפינגטון בכנס DLD: "עלינו להתנתק (מהאינטרנט) על מנת להתחבר לעצמנו ולחכמה שלנו". אני חושב שזה אומר הכל.

מאז שיצא האייפד הראשון התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. אני לא מצליח לשבת ולקרא ספרים. עיתונים כן, מאמרים כן. מגזינים כן. ספרים לא.

בערך באותה תקופה עברה לי מחשבה בראש שאם אי פעם אלך לתואר שני, לא אדפיס יותר דפים. הכל יהיה סרוק, הכל יהיה על אייפד. אי אפשר יותר עם כל הניירת הזו, חבל על הכסף, חבל על כל המשקל. 2012 למען השם.

לפני כמה ימים חיפשתי חומר על אינטליגנציית המונים באתר שיתוף מצגות. מצאתי מאמר אבל חשכו עיניי. המאמר באורך של 5-6 עמודים. כשלמדתי באוניברסיטה, לא היה מאמר קצר מ- 25 עמודים. מקראות שלמות אכלתי. סוציולוגיה לומדים באהבה או שסובלים ביג טיים.

מאז שאני באינטרנט אני מאמץ מוקדם של טכנולוגיות. מאלה שמכירים משהו הרבה לפני שעיתונאים כותבים עליו. ועם זאת, מה שתיארתי בשורות הראשונות של הפוסט הזה לא נכון רק לי. הוא נכון לכל אדם שמחזיק סמארטפון, כל אדם שיש לו לפטופ, כל אדם שאי פעם השתמש במסנג'ר כלשהו.

אומרים שזו הזמינות שלנו דרך הטלפון שהפכה אותנו למטורללים לגמרי, שגמרה את חיי המשפחה, את היכולת שלנו לחשוב בשקט, לחשוב לעומק. אבל זו לא הזמינות, אלה הנוטיפיקציות, ההפרעות האלה שקופצות מהטלפון, אלה שמסיתות אותנו מהדרך שבה אנחנו הולכים. ההתראות האלה הן סוג של הפרעות קצב בתפקוד היומי שלנו, סוג של הפרעות שגורמות ללב שלנו להחסיר פעימה בכל פעם שאנחנו מרגישים צלצול, רטט או סתם קפיצה של נוטיפיקציה צבעונית.

זה מה שאני עושה.

כמה פעמים ביום אתם מדברים עם אנשים ופתאום באיזשהו שלב מרימים את הטלפון ושוקעים בתוכו לכמה שניות? כמה פעמים עשו לכם את זה? כמה פעמים זה קרה לכם בראיון עבודה? כמה פעמים זה קרה לכם עם חברים, ההיעלמות הזו? מכירים את הסרטון המצחיק על זוג שמקיים יחסי מין ומעדכן בטוויטר תוך כדי?! בדיעבד זה לא טוויטר עצמו שממכר את האנשים אליו, זה הנוטיפיקציות מהטלפון שגורמות לנו לחזור אליו שוב ושוב. אותו דבר עם פייסבוק. זה לא האנשים, הרי האנשים משעממים, אתם משעממים, אנחנו משעממים. אלה הנוטיפיקציות שגורמות לנו את תחושת ה"אֶה!" הקטנה הזו, אם זה אדם חדש, הודעה או תגובה.

ואז אנחנו מפסיקים להיות יכולים לקרא ספרים. או מאמרים בני יותר מ-350 מילה (לא כולל את הכתבה המטורפת הזאת על האינטרנט של הפטריות, תראו כמה לייקים אלהים). או בכלל להיות לבד עם עצמינו, להיות לבד ובשקט פתאום משגע אותנו ואנחנו בורחים את כף היד כדי לא לחשוב שמה, כדי לזוז עם העיניים…

מכירים את הפעמים בהם אתם שוכחים את הטלפון שלכם בבית? אז אם אתם בטטות אתם עסוקים בלסבול מזה אבל רובכם לא בטטות ובטח כבר חוויתם את תחושת השחרור המטריפה הזו של להיות טלפונלס. ובאמת, ממה כבר אפשר להיות משוחררים, אז אי אפשר להשיג אתכם בטלפון, סו פאקין וואט?!

 אבל זה בדיוק זה. כשאי אפשר להשיג אתכם אתם משוחררים. זה נכון פי כמה כשמדובר בסמארטפון שמחובר לרשת.

תחשבו שכל דבר שגורם לכם לעשות משהו אחר ממה שתכננתם לעשות מסיט אתכם מהמטרה שלכם. הטלפון שלכם הוא היום הגורם מספר אחד שמסיט אתכם מהכיוון שלכם, וזה יותר עמוק ממה שנדמה בתחילה.

בתחילה זה אולי נדמה כאילו היום יום שלכם סופג סטיות קלות של שניות מעטות מהכיוון הראשי, אפילו אם הן מצטברות קצת, אבל בטווח הארוך זה מגיע לזה שאתם לא יכולים לשבת בשקט לזמן ממושך, קשה לכם להיות ממוקדים בבני שיחכם ליותר מכמה דקות, אתם לא מצליחים לסיים או אפילו להתחיל תהליך חשיבה עמוק מבלי לסטות לכל מיני היסחי דעת אחרים ואם זה לא היה טור על השפעות הטכנולוגיה על בני אדם בקלות הייתם יכולים לחשוב שאני מדבר פה על תסמיני הפרעות קשב וריכוז.

בסופו של דבר, צריך לדעת לעצור את הדברים האלה כי אמנם חשוב להיות בחזית הטכנולוגיה ולהבין לעומק את חווית המשתמש אבל מי שמאבד את היכולות המנטליות האלה שלו (הן הולכות לאיבוד!)יצטרך אחר כך לברר איך משיגים אותן מחדש.

האמת היא שלא סבלתי את גוגל באזז ברגע הראשון. הסיבה לכך היא ששוב הייתי צריך לאסוף את כל מי שנאי רוצה לעקוב אחריו, ולהציע לאנשים לעקוב אחריי וכו'… עוד רשת חברתית… מזל שאני לא צריך להירשם. הספרטניות הגוגליסטית בעיצוב גם הציקה לי אבל צריך לדעת לבחור את המלחמות… אז ויתרתי.

כמובן שעוד ועוד אנשים הצטרפו ויצטרפו לשירות הזה, לא תהיה ברירה, אנחנו לגמרי תלויים בג'ימייל שלנו, הוא עושה עבודה טובה.  אז מה העניין המרכזי בג'ימייל באזז הזה?

במילה אחת: קטלניות. למה קטלניות? הקטלניות היא בכך שהוא נמצא לנו בתיבת הדואר ובכך שאנחנו מקבלים מיילים, נוטיפיקיישנס אם תרצו, על הטוויטים של החברים שלנו בתוך תיבת האימייל. אם בפייסבוק אנחנו יכולים לבחור אם לקבל תזכורות לאימייל על כל מה שקורה, פה אי אפשר- אם חבר ברשימה שלנו מדבר אנחנו נקבל על זה אימייל. זה קטלני. לא מאמינים לי? תשאלו את האנשים שחיים על אימייל בדחיפה (push email) והם יגידו לכם מה זה אומר.

בואו נשנה טרמינולוגיה, נלך קצת לשפה של יוסי ורדי וג'ף פולבר: אני חושב שלשלוח את הטוויטים (באזים?) באימייל זה דיסרפטיב (Disruptive) לאיך אנחנו חושבים ומשתמשים באימייל. תחשבו על זה- הפייסבוק שלנו  משמש אותנו לסוג תקשורות מסוים עם אנשים מסוימים. אותו הדבר גם טוויטר… צורה מסוימת של תקשורת. אותו הסיפור גם לגבי תוכנות המסרים המיידיים שלנו ולריבוי שלהן על שולחן העבודה שלנו, בכל רשת יש אנשים אחרים, לפעמים הם חופפים, לפעמים לא, לפעמים הסיבה לשימוש היא פונקציונלית, לפעמים סתם עניין של נוחות.

הבאזז משנה את זה. ראשית, בכך שכל דבר שקורה בהווה מגיע לנו למייל שהוא סוג של המעוז האחרון של התקשורת הקונבנציונלית, הבאזז מכניס את העולם החברתי החדש למעוז "מדורת השבט" האחרון, לא רק זאת, הוא מאפשר לנו לדבר מהאימייל החוצה אל תוך עולמם של החברים שלנו. אם פעם לא היינו שולחים מיילים אליהם, אז עכשיו, כשהם יכתבו משהו, זה יגיע אלינו למייל, בין אם נרצה ובין אם לא (וכן, אפשר לא לעקוב אחרי אנשים ולחסל את השירות הזה, שווה מחשבה), וכשאנחנו נרצה לצייץ משהו מתוך הבאזז, זה יגיע לאלה שעוקבים אחרינו.

עוד דבר שקרה הוא החיבור של הבאזז עם גוגל מפות, גם שם מסתמנת הפיכה. לא כל כך מזמן נחתה רשת פורסקוור בארץ. הייחוד שלה הוא בחיבור שלה עם מפות. כשמשתמש עושה צ'ק אין בפורסקוור, זה מופיע במפה וכל מי שעוקב אחריו (חבריו ברשתות החברתיות השונות) יכולים לדעת איפה הוא ולהסתכל במפה. גוגל חיברו את הבאזז למפות באופן אינטגרלי עד כדי כך שאין שום אפשרות לצייץ בלי לשדר מיקום.

לסיום, בואו נסתכל על מספרים רגע: פייסבוק חצתה לא מזמן את קו 400 המליון. טוויטר נמצאת על  100-150 מליון משתמשים, פורסקוור המדוברת חצתה זה לא מכבר את המליון הראשון שלה. ואז מדברים על ג'ימייל, יותר קרבו ל- 200 מליון. פייסבוק מתעתדת לפתוח את שירות האימייל שלה… דבר שיכול לשנות את המאזן הדמוגרפי של משתמשי האימייל ולייצר נדידה בין רשתות. גוגל באזז יכול לעשות אותו דבר לטוויטר (ג'ימייל גדול יותר מטוויטר בהרבה) ולמחוץ את פורסקוור בלי להתכוון אפילו. דיסרפטיב כבר אמרנו?

טוב, הבוקר קיבלתי את ההודעה לעיתונות מהיח"צ של איידיגיטל. מסתבר שהם חתמו הסכם עם חברת פלאפון שאומר שהם ישווקו את האייפון בחבילה של זו, (1-0 לפלאפון על למכור אייפונים בחנויות קונספט). כבר שאלו אותי היום בטוויטר האם זה אומר שמי שמנוי בחברה אחרת לא יוכל לקנות אייפון באיידיגיטל. התשובה היא שאני לא יודע, אבל כנראה שלא. מאידך, עם השירות של פלאפון ונקודות השירות שלה… אני לא יודע אם הייתי רוצה להיות לקוח פלאפון, אבל זה כבר סיפור אחר. ואם כבר מדברים על שירות: אני עוד לא יודע אם אייפונים יישלחו לאירלנד או יתוקנו כאן בארץ, זה כבר אופרה אחרת.

טוב, עכשיו למספרים.  דיסקליימר- המספרים האלה מגיעים ממקור שאני סומך עליו אבל לבטח אני לא מוכן להתחייב עליהם. מה שכן: אלה המספרים הראשונים שאני שומע עליהם וזה יותר טוב מכלום, אז לתשומת ליבכם:

חבילת התחייבות ל- 18 חודשים.
350 ש"ח לחודש.
גלישה בלי הגבלה.
200 סמסים בחודש.
דקות שיחה: לא ידוע בשלב זה.
בחישוב כולל מדובר על 6300 ש"ח לא כולל דקות השיחה.

עכשיו אחרי שנחשפו המספרים, הנה למה אני חושב שהמחיר יקר מדי:

משהו על חבילות גלישה: לי יש חבילת 5 גיגה: אני גולש כבד, תאמינו לי, עם כל התמונות שאני שולח והמיילים ופייסבוק וטוויטר ולינקדין, אני חורש. אני מנצל 6% מכל חמשת הגיגות מידע שלי. הזוי, אני יודע, אבל ככה זה. אז שלא יפטמו אתכם עם גלישה ללא הגבלה ושטויות כאלה, זה חול בעיניים.

לפני חצי שנה כתבתי שחברות הסלולר ירוויחו המון כסף מחבילות הגלישה ומהסמסים שאנשים ישלחו דרך האייפון. אחרי שנה וחודשיים עם אייפון דור 3 אני יכול לומר שמצאתי דרכים להוריד את ההוצאות שלי דווקא מהכיוון של הסמסים אבל גם מכיוון השיחות.

סמסים אני שולח דרך אייסיקיו. ממשק האייסיקיו לאייפון לא מושלם, ולכן אני משתמש בתוכנה משלימה (שנמצאת בסידיה) שמתלבשת על האייסיקיו ומחברת אותו עם ספר הטלפונים שלי. משם אני שולח את כל הסמסים שלי- חינם, לגמרי חינם. ויתרתי לחלוטין על חבילת הסמסים שלי.

הדרך השנייה שבה אני חוסך כסף היא שימוש בפרינג/סקייפ. אתם חייבים להבין את החוויה: האייפון זה מחשב כמו כל מחשב, אבל הוא גם טלפון. אתם יכולים לעשות איתו שיחות אודיו למחשבים וטלפונים תוך כדי הליכה ברחוב, כבר ניהלתי שיחות עם אנשים כשהם על המחשב בבית. עכשיו תארו לכם שכל החברים שלכם בסקייפ, או בפרינג, או במסנג'ר- ויש להם אייפון או כל מכשיר אחר עם תכנת מסרים שמאפשרת VoIP. סקייפ היו הראשונים שחזו שיחות טלפון חינם על הרשת מבחינת השיווק שלהם. עכשיו זה ממש אפשרי וממש הרבה יותר זמין. לא אמרתי עוד מילה על סקייפ אאוט ועל סיפ (זול יותר מסקייפ אאוט) אבל זה לפוסט אחר.

אז אתם מבינים: כשיש אייפון, הדבר היחידי שבאמת משנה הוא חבילת הגלישה.
מילה לסיכום: מחיר ההתחייבות הוא יקר, יקר מאד, בעיקר עכשיו. אני מקווה שפרסום המספרים האלה (מקווה שהם נכונים) יביא להורדת המחיר אצל המתחרים ולתחרות גוברת. בסופו של דבר, ללקוחות, לנו, הדבר היחידי שמשנה בסוף היום הוא המחיר והשירות שנקבל עבור המכשיר. אין פרות קדושות, המחיר והשירות. זה הכל. עשו בחירה נבונה עם הספק, שלא יעבדו עליכם.

האייפון שלי

עריכה מאוחרת
1- 09:13 7/12/09: איילה צורף מדמרקר מפרסמת את הידיעה הזו הבוקר, שימו לב לפסקה האחרונה.

2- 20:10 7/12/09: דהמרקר והעיתונאי אמיתי זיו בחרו לצטט את ההודעה לעיתונות.

עם השנים התרגלנו לפחות ופחות פרטיות בכל הנוגע להרגלי הגלישה שלנו ולכמות המידע החשוף ברשת עלינו. פייסבוק כיווץ את העולם שלנו באופן סופי והיום אתם כמעט ולא תמצאו מישהו שלא מחובר איכשהו למישהו אחר (אולי לאחד מהם יש איידס) ואנשים מדברים אחד על השני, מרכלים (מרכלות), מעבירים מידע על עצמם, על אחרים, על מי לא.
אבל פייסבוק הוא לא מהות הכל, אל תיטעו. פייסבוק הוא מראית עין, זירה בה אנשים מנהלים את "הצגת העצמי ביום יום" שלהם, אולי ראוי להתייחס לזה בפוסט אחר, אעזוב את זה כעת.

בתחילת הדרך של פייסבוק בארץ, אי שם ב- 2007 תחילת 2008 שמעתי מאנשים רבים שהם רוצים לנהל את "הצגת העצמי" שלהם בצורה שונה עם הקונטקטים שלהם בפייסבוק כפי שהם עושים ביום יום שלהם מחוץ למחשב. הם ביקשו להראות פן מסוים שלהם בעבודה, פן אחר עם המשפחה, מידע מסוים עם התלמידים שלהם וכו' ולא ידעו איך עושים את זה- הפוסט הזה הוא בשבילכם.

(טיפ: אם אתם לא רוצים לקרוא את כל הפוסט, מספיק שתלחצו על כל הלינקים פה על מנת להגיע לכל עמודי עריכת הפרטיות הרלוונטיים לכם, ועם זאת, כדאי לכם להמשיך לקרוא)

הגדרות הפרטיות בפייסבוק

זהו עמוד הגדרות הפרטיות בפייסבוק, מכאן אתם יכולים להגיע לארבעה מקומות:
1- הגדרות פרטיות לפרופיל שלכם.
2- חיפוש- מי ימצא אתכם בחיפוש ומי לא.
3- וול וניוז פיד- מה יופיע לכם בפרופיל שלכם ומה חברים שלכם יקבלו לניוז פיד שלהם
4- אפליקציות- איזה מידע עליכם זמין לאפליקציות שאתם משתמשים בהן (כולל הרשאות לשליחת נוטיפיקציות במייל)

בעמוד הגדרות פרטיות הפרופיל שלכם אתם תוכלו להחליט מי יראה מה, כשנקודת המוצא היא שהפרופיל שלכם מחולק לקוביות מידע שונות. אתם יכולים להחליט מי יראה איזו קוביה, ויותר מכך, אם תכניסו חברים לקבוצות ותתנו לכל קבוצה שם, תוכלו לשלוט בקלות על מי רואה מה ולא לעבור שם שם. מה שזה ידרוש מכם זו השקעת זמן חד פעמית של לסדר את קבוצות החברים שלכם, למשל, עבודה, נטוורקינג, משפחה, אוניברסיטה, חברים, דייטים כושלים וכדומה.

שימו לב לאפשרות ה- customize, זו האפשרות החשובה ביותר. כאן למעשה אתם קובעים ממי לשלול את החופש עם המידע שלכם, כאן אתם תחליטו למי אין גישה לשורת הסטטוס שלכם או לתמונות השיכרות מהמסיבה האחרונה או מרשימת החברים שלכם. ברגע שסיימתם את זה אתם מכוסים. אתם אפילו יכולים לברר מה כל אחד מהחברים שלכם רואה כשהוא נכנס לפרופיל שלכם. בראש העמוד נמצאת השורה הבאה שמאפשרת לכם את זה ואומרת: See how a friend sees your profile.

פה אתם יכולים לבחור אילו אנשים או קבוצות לא יראו את הפרטים שלכם

צד נוסף, חשוב לא פחות, שקשור בהגנה על פרטיותכם הוא עמוד הטיפול באפליקציות (בגלל שפייסבוק לא השכילו לשים את כל ההגדרות בעמוד אחד הם החליטו להתרווח לשני עמודים).
שימו לב לפופאפ שנפתח לכם כשאתם בוחרים לערוך הגדרות פרטיות לאפליקציה, אתם תראו ארבעה טאבים. הראשון ישאל אתכם כיצד אתם רוצים שאייטם יוצג בפרופיל שלכם, השני ישאל אתכם למי אתם רוצים שהוא יוצג (גם פה, אתם יכולים לבחור אנשים או קבוצות מהם תימנע הצפייה. השלישי ישאל אם אתם רוצים לשים אייקון בשורת המשימות התחתונה של האתר (אזור הצ'ט), הרביעית תשאל אתכם באילו מקרים תרצו לקבייל מייל מפייסבוק כשמשהו משתנה באפליקציה. חשוב להתעסק בעמוד הזה, כי הוא בעצם משלים את העיסוק שלכם בפרטיות ובהצגת העצמי שלכם מול כל העולם שלכם.

הצד השני של המשוואה: פרטיות מצד האפליקציות

מקום נוסף בו דרוש טיפול הוא מה אחרים רואים כשאתם עושים פעולות הקשורות בכם ובחברים שלכם, כלומר מה נרשם בפיד שלכם והאם הוא מוצג. התשובה לשאלה הראשונה היא הכל, התשובה לשאלה השנייה היא: מה שתרצו שיוצג. זהו העמוד המדובר. פה תוכלו בין השאר לקבוע אם חבריכם יקבלו הודעה כשאתם מוסיפים חבר, מורידים מידע מהפרופיל, משנים סטטוס יחסים, מגיבים על לינק וכדומה. שימו לב גם לטאב השני, טאב ה- social ads, שם ישאלו אתכם אם אתם מעוניינים להופיע בפרסומות אצל החברים שלכם או לא, החליטו בעצמכם.

אתם מחליטים מה אחרים רואים

בונוס: הפסקת משלוח האימיילים מפייסבוק:
אם קצה נפשכם מכל המיילים שעושים בתיבת המייל שלכם סיקול ממוקד ואתם רוצים לצאת לאופנסיבה נגד המחבלים, היכנסו לעמוד החשבון שלכם וגשו לטאב הנוטיפיקציות (שם נקי לספאם) וסמנו OFF בכל השורות. שרת הדואר שלכם ישלח לכם מכתב תודה בסיום הפעולה.

פשוט אימרו לא

אני מקווה שהפוסט הזה שפך אור לכל אלה מכם המעוניינים להתעסק בדרגות הפרטיות שלהם בפייסבוק. אם יש אילו שהן שאלות, אנא השתמשו בתגובות כאן. אלה היו 60 שניות על הגדרות הפרטיות בפייסבוק.

חומר נוסף בנושא פרטיות בפייסבוק:
קפטן אינטרנט מתרגם את רדנל סטרוס מהניו יורק טיימס: פרטיות בפייסבוק- מי צריך אותה
הארץ מתרגמים את שרה פרז מהניו יורק טיימס: איך מחזירים קצת פרטיות לפייסבוק
והנה כאן: מדיניות הפרטיות בפייסבוק

The White House website is a model of perfection of how a government, an office, should make itself available to the people it serves. It is constantly changing, it is constantly adding more information, it becomes richer every day, technologically and content wise. the website editor is a genious. The White House website is built like a blog. The site is the homebase and it is surrounded by outposts that reinforce it, most famous is the White House YouTube channel with your weekly address by the president, with tens of thousands of views.

Let's view some features:

1- The RSS feature: just choose whatever you want to follow in one place. Choose to be in touch. Choose to know what's going on. Choose to make a difference. This is what those RSS options represent by being available. This is what this administration want the American people to be, and as I always say, it's all in the interface.

2- The Blog- SIX posts written on February 20th, 5 on the 19th, 3 on the 18th and 17th, and the posts look terrific, giving information and a sense, a feel, of how its like there. Many posts will have photos of the president and/or others who are relevant to the story. The blog gievs a sense of things being done, and to the American people its the closest thing to actually touch their president.

3- The YouTube Channel is THE most successful choice of them all: becoming available on the one place on earth which is a synonym to video on the web. Obama's youtube channel started back on September 2006 if i'm not mistaking. This White House Channel is a continueation of something that works really good.

4- Photos to die for- In the web site's main frame are constantly four changing photos at all time and inside the blog there are even more. Now, it's not just regular photos, those photos are taken by sensitive photographers, with a sensetive eye that love what they do. Also, there's a great photo editor (I think, not sure) that picks the best of the best. You can also enjoy photo slideshows here.

Photo 2/20/09 by Pete Souza