בהמשך לפוסט הקודם, שבת שלום חיים של טוויטר, שהיה מצחיק וזכה לכמה נאה של לייקים וריטוויטים (אני צריך עזרה עם השמות של הפוסטים הבאים בסדרה כי כמה כבר אפשר לטחון) החלטתי לעשות טייק נוסף של הפייבוריטס של טוויטר ולתת לכם קצת מהמיטב שאני נחשף אליו והפעם יש הרבה יותר טוויטים טובים. טוב, נתחיל:

1- לירז ירושלמי בטוויט שמדבר בפני עצמו. #מצוקה

2- דסקל (#1) מציע לאנשים לקחת כדור להירגע

3- מיכל גרוסברג מציעה לשי שיפסיק, שפשוט יפסיק.

4- איציק הלל מרטווט את המניפסט הפמיניסטי של דיקפוצ'ינו

5- דניאל (דיקפוצ'ינו מלמעלה) מוציא קיטור על מאפי. כלומר על הגברים של מאפי. כלומר…

6- לי רמון עושה את גלית לוי. באקירוב.

7- ליעל יש תמונה של יעל בתור תמונת פרופיל. העיקר שצר עולמה כבועה.

8- תמר רותם מביעה את דעתה על האקדמיה. #מוות

פייבוריטס 5-6 בפברואר

1- יובל מבייצת. היא מחפשת משהו מאד ספציפי כרגע.

2- גם מרינה מרגישה את הדליפה

3- כנרת זילברשטיין מהרהרת על ההיסטוריה

4- עומר ברק מחמיא לגילי פארן על ההתמדה

5- דסקל (#2) נותן פרשנות חופשית לענפים אולמפיים

6- תנו כבוד לעמית גרינברג, הוא השיג ת'בחורה.

פייבוריטס 6-18 בפברואר

1-דסקל (#3)- אתם חייבים להסכים איתו על זה בכל מקרה

2- שי אטיק מפנטז על מישהי מפיד לילה (השם שמור במערכת)

3- לי רמון מצטטת את ליאור ברגמן שהרגע קיבל. לי, מה איתך?

4- גורביץ' מסכם את המהפכות האחרונות והקשר שלהם לרוסיה הסובייטית

5- חיים מתאר תחושה של הרבה טוויטריסטים בכל הנוגע לרשת הזאת

6- אלון כרמל בטוויט שמיועד לגיקים בלבד. בטוויטר רוב הבחורות מעדיפות גיקים, אז זה בסדר.

7- מרינה (#2) אוהבת כשמדמם

8- יובל (#2) בדיוק מסבירה את הטוויט המבייץ שלה ממקודם.

פייבוריטס 19-20 בפברואר

כבר זמן מה שאני משתעשע עם הרעיון של להציג את הטוויטים הכי טובים שאני נתקל בהם כשאני שם (וזה הרבה). אם אתם לא בטוויטר,אולי זה לא יצחיק אתכם. אם אתם לא מבינים איך זה עובד, אולי כדאי שתנסו. לפעמים לא צריך להבין את ההקשר של הטוויטים, הם מצחיקים או מעניינים או הזויים באופן אובייקטיבי (אובייקטיביות זה הסובייקטיביות החדש). אבל אם אתם כן בטוויטר, זה בשבילכם. בעתיד אשתדל ליצור את הצורה בה הטוויטים יוצגו בצורה הטובה ביותר, בינתיים פשוט נתחיל עם מה שיש ואולי עוד קצת הסברי קונטקסט להתחלה. תגידו לי אתם אם צריך להוסיף אותם או שמספיק פשוט לקרא אותם מהדף:
(אם אתם הארדקור, תתעלמו מהטקסט ולכו לקרא את הטוויטים במקור)

1- אורנה פיטוסי הוזמנה לטוויט-אפ בכיכר א-תחריר

2- אלעד אוסדון אושה רילוקיישן לסיליקון ואלי ומזמין את מאיה לפגוש אותו בדורסיה

3- אלון כרמל משתף עיתון מקום המדינה

4- הדס יורדת על בחור טיפש שהבין את הקשר בין בולמיה לאנורקסיה

5- לירז ירושלמי עפה על מטרופולין

6- מרי מבכה את היותה בלונדה

7- רות, רות פשוט רוצה להיות עצמה ובגלל זה היא בטוויטר

8- עדי דארלינג מסבירה מה זה פאקינג איי

9- ושוב פעם עדי, מסבירה לכל הגברים כמה ילדים היא רוצה

אין פרטיות.

אם אתם לא רוצים שידעו עליכם, תעשו unlike לדפים שעשיתם עליהם like. הדפים שאנחנו מעריצים מספרים עלינו יותר מאשר כל דבר אחר שאנחנו עושים בפייסבוק, תאמינו לי. אבל אם אתם לא רוצים להאמין לי תשאלו כל מעסיק שבודק את הפייסבוק של המרואיין הבא שלו. בדפים אנחנו בעצם מספרים מה אנחנו אוהבים בלי להגיד מילה. אתם יכולים להסתכל על זה כמו שפת גוף. שפת גוף לא משקרת אף פעם, רק צריך לדעת לקרוא אותה. אלא אם כן אתם חברים בְּברנז'ה, ואז צריך להסתכל עליכם כמו חלק מעדר, אתם תעשו לייק לדפים שהחברים שלכם מנהלים כדי להיות חברים שלהם, או שאתם תעשו לייק כדי להיות שייכים. סביר להניח שאם אתם חלק מברנז'ה מסוימת, אתם תסגלו לעצמכם את צורת הדיבור והחשיבה הנהוגה בברנז'ה הזו. אתם תאמצו את החוקים הלא כתובים, את הנוכחות במסיבות, את הפעילות האינטרנטית, אפילו פעילות פיזיות. אתם תהיו שייכים.

אין חברות.

וגם אין חברויות אמיתיות אונליין. אין הכרות אמיתית, אין ערבות, אין לסמוך. אתם יכולים לענות למייל מתי שבא לכם או להיעלם מהצ'ט לכמה זמן שתרצו, זה בנורמה. אין חברות. לבטח לא חברויות שנשארות בפייסבוק. חברויות כאלה הן בערך כמו הבחור ההוא שפגשתן בהופעה ונראה נחמד וכמו ההיא מהשיעור באוניברסיטה, נו ההוא. ההיא. פרצוף בלי שם. רק שפה יש שם ויש פרצוף ויש עוד הרבה דברים. אבל עדיין יענו לכם מתי שיתחשק ועדיין תהיו בחזקת זרים. אין חברות אמיתית. הם לא יבואו לעזרתכם אם תצטרכו פתאום ולבנות איתם קשר יכול לקחת זמן, זמן ארוך, אלא אם אתם פנומנים ביחסים. וירטואלי דורש שינוי מצב צבירה כדי להפוך לאמיתי, דורש השתדלות.

תמונות?

נו, אז ידעו מי החברים שלכם לפי התמונות, אז מה?!
הגדרות הפרטיות שלי בפייסבוק קובעות שגם מי שאינו חבר שלי יכול לראות את אלבומי התמונות שלי וגם חתיכה מהפרופיל. יש לי מעל 120 אלבומים. זה מה שבחרתי שיחשבו עלי.
כשאתם משחקים בהגדרות הפרטיות ומחליטים מה אנשים יראו אתם בעצם קובעים מראש מה הם יחשבו עליכם ואיך הם ינהגו איתכם. את חלקם אתם תרתיעו, את חלקם אתם תסקרנו. רובם יהיו טיפשים. גם רובן. עד כדי כך שהם לא יכתבו לכם הודעה מקדימה כשהם יזדרזו ללחוץ על בקשת החברות.

Trust Issues.

אתם יודעים למי יש הכי הרבה Trust Issues?
לאלה שיש להם אלפי חברים בפייסבוק ואלה שמאשרים אנשים על ימין ועל שמאל בלי להכיר אותם אפילו. תעשו ניסוי, תשאלו אותם איך הם מנהלים את המוניטין שלהם. אנשים עם Trust Issues הם אנשים שקשה לפתח איתם שיחה. אלא אם כן אתם כמוני, סקרנים (גם אז זה קשה, אבל משתדלים). בינינו, זה לא שווה את הזמן. לאנשים עם בעיות אמון יש בעיה עם העמוד שידרה שלהם.
עוד משהו, אנשים שמתעסקים עם מספרים גדולים יודעים דברים שאנשים במספרים הקטנים יותר לא יודעים. זה נכון בפייסבוק וזה עוד יותר נכון אגב בטוויטר. אני יודע כי כבר עקבתי ונעקבתי על ידי 20 אלף איש (קלי קלות, אל תייחסו חשיבות למספרים גדולים, זה שעשוע בלבד). כשהגעתי לשם למדתי מה שלמדתי על חוקי המספרים הגדולים ואז הנשרתי את כולם בשלושה ימים של עבודת מחיקה.

מחיקות.

כל כמה שבועות אני עושה מחיקה של 3-10 אנשים בממוצע. השיחה על את מי מוחקים מעמידה אותנו מול העמדת הפנים הזאת שלנו, הצביעות הפנימית שאנחנו חיים איתה בפייסבוק. כל מי שאנחנו עושים לו הייד הוא מיותר במצבת החברים שלנו בפייסבוק. גם אני צבוע. גם אתם, זה בא בילט אין בתוך פייסבוק, מכשיר שמחולל בנו צביעות. קטע, הא?!

תיכון.

אני עדיין מתחזק חשבון במסנג'ר. במסנג'ר אספתי עם השנים כל מיני אנשים מכל מיני מקומות. אני מכיר אנשים שרשימות המסנג'ר שלהם כוללות מאות אנשים. אני מחזיק שם בערך 20-30 איש. מביניהם אני מדבר עם 2-3-4 מקסימום. אני צריך להוריד את השאר, באמת, אין לי איתם שום שיח, שום עניין משותף…
התחושה היא כמו להחזיק בטלפון מספרים של ילדים שלא דיברתי איתם מאז התיכון ועברו כמה שנים מאז…
אותו הדבר קורה בפייסבוק, אנחנו צוברים אנשים שאין לנו איתם שום קשר אמיתי, כשכל מה שיש שם זה פיקסלים. היתרונות שאולי יבואו מהקשרים המתים מהלכים האלה הם שמישהו יראה אתכם פעם בתגובה, או בתמונה, או במשהו אחר ושם תבוא אליכם ההזדמנות העסקית או הקשר המשמעותי הבא, ככה במקרה. או שלא.

אין פרטיות.

אחת הבדיחות היותר טובות ששמעתי אי פעם על טוויטר היתה שבטוויטר יש מין אינטימיות בין המשוחחים, מרגישים פרטיות. כאילו חדרים קטנים. לא נעים לי אז לא שפכתי מים על מי שאמר את זה, ושמעתי את זה מרבים. טוויטר יגלה יותר עליכם מאשר כל טכנולוגיית אינטרנט אחרת שקיימת היום על פני כדור הארץ. יותר מגוגל אפילו.

השהות במחיצת האנשים שברשת החברתית שלך יוצרת אינטראקציות מעניינות למדי. כל יום נוצרות אינטראקציות שונות בין האנשים, אך כל אדם, ואני מעריך שרובינו ככה, מרגישים איזושהי חזרתיות. אם לא באינטראקציות אזי במחשבות וברגשות שאנו חווים כתוצאה מאותן פעילויות רגשיות. כל מי שכתב בלוג בחייו יודע שיש ערך שלא יסולא בפז בתיעוד הזה שנשמר לאורך שנים. הערך נמדד בזה שאפשר לחזור אחורה ולקרוא איך היינו פעם, מה חשבנו, מאיפה הגענו, לאן הלכנו ומה כבר שכחנו. אפשר לומר, שבמידה רבה, הרשת החברתית שלנו, זו האלקטרונית כמובן, משמשת לנו גם כמעין יומן אישי, בלוג רב מימדי אם תרצו.

חזרתיות היא אולי מילה קשה מדי, בעיני אפילו קצת משעממת. הייתי רוצה לדבר על התמדה. התמדה באינטרנט היא אחד הסודות הכי נפלאים בשיווק באינטרנט ובמדיה החברתית בכלל. בכל מה שקשור לרשתות חברתיות ולשיווק לחברים שלכם, התמדה יוצרת רגשות ציפיה אצל הצרכנים שלכם (חברים=צרכנים=כולם), התמדה מצידכם יוצרת התמדה מצידם, התמדה יוצרת אינטראקציה, התמדה יוצרת מוניטין, התמדה יוצרת הזדמנויות, התמדה יוצרת נסיון, התמדה פותחת דלתות, התמדה יוצרת קהל. בסופו של דבר, התמדה גם תיצור כסף, אבל זו לא הנקודה.

ברשת החברתית שלי יש מספר אנשים שאני נחשף אליהם מדי יום כמעט שיצרו לעצמם פינה קבועה בה הם משתפים את מה שעובר עליהם. הנה כמה דוגמאות שאספתי:

אוריאל דסקל: חוקי דסקל
אוריאל דסקל הוא חבר ועיתונאי שמשתמש בפייסבוק כדי לכתוב שורות סטטוס הומוריסטיות על החיים שלו, על המקום שבו הוא נמצא באותו רגע ועל ספורט:
1-  חוק דסקל 177: שמור על יחסים טובים עם מקקים. אתה לא רוצה לחיות אחרי שואה גרעינית עם איזה מקק ענק שעצבני עלייך בגלל שהרגת אחד מ-60 מיליון הדודים שלו
2- חוק דסקל 563: אם חצ'קון מרגיש גדול, הוא גדול
3- חוק דסקל 806: אחרי הפסד צורב, שתה בירה ושחק כדורסל במבה בפאב. ושתה בירה
4- חוק דסקל 47: גם בהפגנה של שמאלנים רצוי לשתות בירה קרה
הנה עוד כמה:

נעמה פלג: איי לאב @רונןק
נעמה פלג סגל היא תסריטאית ומאיירת, אבל היא גם בטוויטר, ובטוויטר היא עוקבת אחרי @רונןק.
הידידות הזו הולידה בלוג איורים (קומיקס) של נעמה בשם איי לב @רונןק, בו היא מאיירת מציוציו הססגוניים של רונן.

ניב קלדרון: Now I'm Here
בגלל שרק על עצמי ידעתי לספר אני יכול לספר שהתחלתי להעלות תמונות לפייסבוק מהסלולר ביום שקיבלתי את האייפון שלי לפני קצת יותר משנה. בשלב מסוים, במקום להתאמץ ולכתוב איפה אני נמצא, נתתי לתמונות לדבר והתחלתי לכתוב על כל אחת מהן Now I'm Here. על אחת התמונות הופיעה תגובה (של נעמה אביאור) שאמרה: "I really like the "now I'm here project, very cool. התגובה הזו גרמה לי להבין שיש פה משהו שהוא קצת אחר מסתם להעלות תמונות אקראיות ושהתמונות שאני מעלה מייצרות איזשהו אפקט רגשי אצל הצופים. בשלב הבא הבנתי שלאלבומים האלה יש אופי בלוגרי מובהק, כלומר, אופי פוטובלוגרי; במקום לכתוב מה עשיתי היום אני מצלם איפה אני עכשיו ושיטוט בין תמונות האלבום מספר על הבנאדם, בדיוק כמו שסטטוסים מספרים סיפור על הבנאדם לאורך זמן, עם ההבדל היחידי שתמונות מקובצות באלבום וסטטוסים לא. מעבר לזה, הצילומים האלה, שעולים בזמן אמת מאפשרים לחיידק העיתונאי התיעודי שלי להתקיים ולקבל את מנת החמצן הקבועה שלו.
אלבום ראשון , אלבום שני

צולם בברקפסט של ג'ף פולבר בנמל ת"א , נאום הנצחון של אובמה

הצילום שגרם לי לחשוב. קפה קפה בשדרות רוטשילד

כשהייתי כדורסלן בצעירותי תמיד רציתי זוג נעלי ג'ורדן. אז קניתי זוג.

בעופרת יצוקה, בחמ"ל המדיה החברתית בהרצליה

למי שלא הגיע לכנס 140 של ג'ף פולבר, הנה סרטון של חצי שעה, של פאנל שהנחתה איילת יגיל ושהשתתפו בו עברי לידר, יוני בלוך, עירד אשל ולירון תאני.

היילייטס: צעקות בין עברי לידר ללירון תאני ווידאו אינטראקטיבי של יוני בלוך.
היילייטס #2: יוני בלוך בתפקיד עצמו.

בקיצור, היה מהמם, שווה לצפות בכל הוידאו

אתמול התחלתי להשתמש ברשתות החברתיות טוויטר, פייסבוק ולינקדין בחיפושי העבודה שלי. עד עתה עשיתי את זה דרך אנשים, אחד על אחד, ודרך מנועי חיפוש עבודה שונים שכולכם ודאי מכירים אך באפס הצלחה עד כה. הרשתות החברתיות היו השלב האחרון, בבחינת "הוציאו את התותחים הגדולים".

כל מי שקורא פוסטים בנושא חיפוש עבודה או פוסטים בבלוגים טכנולוגיים, שלפעמים מדברים גם על שימוש במדיה חברתית לחיפוש עבודה יודע שכדאי שמי שמסביבכם ידע שאתם מחפשים עבודה. מדוע? כי כשאתם לא מספרים, או מספרים לבודדים, רק בודדים יודעים ויכולים להעביר אליכם מידע שעובר דרכם בנושא הזה. אם אתם רוצים להסתכל על זה בצורה אחרת אפשר לומר שכשאתם משתמשים ברשתות חברתיות בשביל למצוא משהו, אתם גורמים לכך שהרבה מאד אנשים יעבדו בשבילכם, גם אם בצורה פאסיבית בלפקוח עיניים ולפתוח אוזניים. זה לא דורש מהם מאמץ, אבל אם משהו יקפוץ הם ישלחו לכם מייל, וכך גם בפאסיביות שלהם הם עושים בשבילכם משהו. שווה!

כבר מראשית השימוש שלי ברשתות הרבה מידע זרם וזורם דרכי. זו חוויה מאד מעניינת, בעיקר כי אני אוהב (לעזור) לחבר בין אנשים לאנשים אחרים, לדירות, לעבודות ולבילויים, זה פשוט כיף. אני לא עושה את זה כדי לקבל משהו בחזרה, עשיתי את זה המון פעמים, ממש מדי שבוע, אבל אני מקווה שדווקא היום כשאני מחפש עבודה ומשתמש בכלים האלה, אנשים ירתמו וישלחו לי הצעות עבודה, כיוונים ולינקים רלוונטיים.

אז מה עשיתי עד עכשיו?

התחלתי אתמול בבוקר עם סטטוס בטוויטר. כתבתי אותו באנגלית. כמעט מיד התחילו לרטווט אותי וזה היה נחמד למדי. נזכרתי בפוסט של קוואסאקי על כך שהוא משתמש בטוויטר בצורה סיסטמטית, הוא לוקח בחשבון שכשהוא מטוויט לא כולם אונליין ולכן הוא מטוויט את אותו הטוויט כמה פעמים ביום כדי שיגיע למירב האנשים. יש שיקראו לזה ספאם בטעות (אלה שנמצאים 20 שעות על המחשב בלי הפסקה באמת יראו את אותו הטוויט כמה פעמים, אבל לא כולם נמצאים על טוויטר בלי הפסקה) אבל האמת היא שזה עניין של הבנת הרגלי השימוש בטוויטר, הבנה של איך עובדת חשיפה והבנה שככל שאתם עוקבים אחרי יותר אנשים אתם תהיו רגישים פחות לטוויטים שחוזרים על עצמם. 100-500 אנשים לעקוב אחריהם יוצרים זרם חלש ואיטי למדי של טוויטים- במצב כזה אם יהיו טוויטים חוזרים זה כנראה יעצבן אתכם גם אם לא הייתם בטוויטר שעות. ב- 700-1000 הטוויטר מרגיש אחרת כבר ועדיין לא בלתי אפשרי לעקוב.

החלטתי להשתמש ב- CoTweet בשביל לייצר טוויטים מתוזמנים. כתבתי את אותו הטוויט במספר צורות ותזמנתי אותו למרווחים של שעתיים שעתיים וחצי האחד מהשני עד הלילה אתמול ומהבוקר היום. מספר האנשים שעוקבים אחריי עומד על אזור ה- 4500 (באזורי זמן שונים) אז דאגתי גם ללילה המאוחר.

מאתמול עד רגע כתיבת הפוסט הזה פורסמו שבעה טוויטים (אולי שמונה, נכון לאחת בצהריים) שמודיעים לסטטוספירה שאני מחפש עבודה. הטוויטים האלה רוטווטו 21 פעמים לקהל פוטנציאלי של 55012 טוויטריסטים בארץ ובעולם (ספרתי את כמות העוקבים הכוללת של המרטווטים). טוויטר אנאלייזר סיפר לי שהגעתי אתמול עם 30 טוויטים לקהל פוטנציאלי של 383,128 טוויטריסטים ושמתוכם 38446 יוניקים. שוב, 7-8 טוויטים על עבודה ועוד 22-3 טוויטים אחרים. בעקבותיהם קיבלתי שש הפניות לעבודות ישירות בטוויטר, חלקן במענה לטוויטים וחלקן במסרים פרטיים.

לינקדין היתה החזית השניה. הטוויט שלי הפנה לקורות החיים שלי בלינקדין. הנחתי שזו הכתובת הטובה ביותר להפנות אליה. שבעה אנשים ביקשו ליצור איתי קשר בלינקדין מאז אתמול. בעקבות זאת הצטרפתי לחמש קבוצות שרלוונטיות לי. טוויטר יכול להתברר כאוצר כשמתחילים באמת להשתמש בו. ישראלים, עם זאת, עדיין לא משתמשים בו כמו שאמריקאים משתמשים בו, זה אוצר בלום, אוצר פוטנציאלי ענקי, מכרה של ממש, רק תהיו שם ורק היום הבנתי כמה זה חזק.

פייסבוק היה החזית השלישית. אתמול בשעה 15:17 פירסמתי את הטוויט שלי גם בפייסבוק שלי. ארבעה אנשים הגיבו והתחלתי לנהל שיחה איתם בנושא. שני קורות חיים נשלחו בעקבות הסטטוס הזה. ראיון עבודה אחד נקבע.

אבל מספרים זה לא הכל, למדתי את זה כבר בחיים. המון פעמים נטעתי זרעים בתקווה ובמטרה שאחד מהם יקלט בקרקע וינבוט. המון פעמים לא נקלט אף זרע והייתי צריך להתחיל לגמרי מההתחלה, לשנות כיוון או לחפור עמוק יותר. מספרים לא אומרים כלום. הם לא מלמדים בהכרח על המציאות. חשיפה זה טוב אבל חשיפה לא בהכרח מביאה לתוצאות הרצויות. ועם זאת, אני לא מוותר על חשיפה. כן, זו מין חשיפה שהיא במצב של חולשה, במצב של לבקש עזרה מאנשים והמספרים שהצגתי פה הם ההוכחה שהעולם יודע עכשיו, אבל מצד שני זו הייחודייות בשימוש במדיות האלה, זה בדיוק ההסבר למונח מדיה חברתית, זו מדיה בה אנשים משתמשים בקשרים החברתיים שלהם כדי לבצע פעולות ולהעביר מיידעים.

המדיה החברתית משפיעה על התודעה יותר מהכל זה כוחה. חדירת המידע, בין אם הוא שאלה, פרסומת, בדיחה, סרט, צילום או בקשת עבודה נוחתת ומתנחלת בתודעה של האנשים יותר מכל צורה אחרת של העברת מידע בין אנשים בעידן הזה וזו הסיבה שהתחלתי להשתמש בה.

אז עכשיו אפנה אליכם: אני מחפש לעבוד בחברה בינונית או גדולה, שמתעסקת בטכנולוגיות או שלא. התחומים בהם אני רוצה להשתלב הם שיווק, פרודקט מרקטינג (החל מאיפיון מוצר ועד השיווק שלו, כל הדרך), הקמת וניהול הנוכחות במדיה החברתית (והמרקום) של הארגון וניהולו.

אני פתוח להצעות מכל כיוון שהוא ואשמח אם תפיצו את הפוסט הזה בין הקשרים שלכם. אם אתם חושבים שאני מתאים לעבוד בחברה שלכם או שאתם עובדים בה פנו אלי דרך- nivcalderon בג'ימייל. או כאן או בפייסבוק או בטוויטר או בלינקדין. את הקו"ח שלי ניתן למצוא שם כמובן.

כמו כן, אני אשמח לשמוע מה דעתכם על השימוש של הישראלים ברשתות חברתיות בתחום התעסוקה, אני חושב שהתחום הזה בחיתוליו ושחברות ההשמה ואנשי הכוח אדם בארגונים צריכים להעמיק את השימוש שלהם ברשתות כי מסתבר שיש עבודות ושאנשים עדיין מחפשים.