#Fiddme

It all started with my friend Yosi Taguri and his iphone obsession. Not only iphone obsession, food photography obsession. Not only that, other tweople have started taking photos of their food with their phones and started tagging them with #fiddme. come see what people are sharing about #fiddme on Twitter.

Twitter is moments

I think Twitter is a phenomenon. Not only do people tweet what they do, what they think, what they want and where they are, people tweet their food.
Twitter is moments. Twitter is moments being shared like never before, and moreover, it's your moments, and the good thing about it is that it lets you share your moments and then you find people who like your moments and who share theirs. Correct me if I'm wrong, but people who you call your "friends" are people with whom you share your moments. So yes, i know, not everyone you follow is a friend, but Twitter lets you start with the moments issue a priori and that, in my opinion, is amazing. When you meet your Twitter friends you already know so much about them, even if its just 140 characters long. You know who they know, you know where they went, you know their favorite restaurants, their field of work and more. You know a lot.

Back to fiddme

The most amazing thing about fiddme is that unlike real time events that peak the Twitter trends scale from time to time (earthquakes, elections, wars, stuff like that), #fiddme caught the Israeli Twittersphere in a way that it's almost obvious that when you go eat something, you'll take a picture of your food and twit it.

Me and food

I shot food a few times in my career, but i find that sharing it with people is so much more fun. So I started with my iphone, but then realized I want to invest more in it, so it meant investing in preparing my food at home. So I invested
These shots were taken at home with my Nikon D200, with regular lighting, nothing fancy… hope you enjoy, (click on the photos, the interface rocks) and would love to hear your thoughts about Twitter and your life with it.

Yesterday was Wordcamp Israel 2008 and I was asked to be the photographer for this event, so i was, gladly. Many others already wrote about this event, plus, my original post was lost somehow, so this is actually my second post I write about WordpressIsrael2008, the tag for this event in search engines.

So, because so many people already wrote about this, I just wanna share with you that I uploaded 144 photos to my Facebook Albums and that they are available to the public even though my profile is limited to friends only. I have also uploaded something like 30 somthing photos to Flickr.

The fun part in Facebook is that people tag other people, and even people who are not my friends can view and tag photos. It was so much fun getting more than 60 notifications from facebook about tagging, comments, friend requests, wall posts, all that… It made me feel like Facebook is a bit more open, but honestly, it isn't, yet. But in time… you'll see, they'll change.

Wordcamp and my choice to put the photos deliberately in Facebook (and only later on Flickr) thought me another lesson in the power of social networks in the world, not only that, I think every business today, every business, should think how to elevete itself using social networks and establishing a full time social presence on the web. More about that in the future, or you can contact me directly.

links about Wordcamp:
Gili Taguri- Happy Birthday (Hebrew)
Ira Abramov- live blogging from Wordcamp 2008 (Hebrew)
Oren Todoros aka SEOVice with a cool video from Wordcamp and some use of my photos (English)
Raanan Bar-Cohen- with his presentation about Wordpress (English)
Wordpress Garage- about the Wordpress Camp (English)
Compucall- a presentation about SEO in Wordpress (English)
Ring of Blogs- about the Gravatar enabled badges (passport photos in the nametags)

Please visit my photos on Facebook: all Wordcamp photos are licensed creative commons
http://tinyurl.com/6hhb7h
http://tinyurl.com/65qcqx
http://tinyurl.com/5rvvgt

אתמול הלכתי לפתיחת תערוכת הבוגרים בשנקר. הלכתי לרגל שימוש שצילמתי בזמן מלחמת לבנון השנייה במצגת של בוגר שנקר, מעיין פרוינד, מצגת שתהפוך לשמחתי לספר שימכר בחנויות בכריכה קשה.

היה שווה לטפס שבע קומות ברגל כדי להגיע למצגת הזו, ולא רק בגלל שהתמונה שלי שם ושאני גאה, אלא כי יצא לי לתרגם את החוברת שהודפסה בכריכה רכה (עבור הפתיחה) לאנגלית וכך לקרוא אותו שוב ולשים לב "לדברים הקטנים".

כל העבודה הזו של מעיין פרוינד היא בעצם קיבוץ כל הפחדים של מילואימניק שיודע שהוא עומד לצאת למלחמה לכדי רשימה אחת, ופה- מצגת ויזואלית אחת.
המצגת הזו חזקה בגלל שהיא נוגעת בתחומים שאדם חושב בינו לבין עצמו עם או בלי קשר למלחמה, אלה מחשבות על מוות. האם יזכרו אותי, איך יזכרו אותי, מי באמת הכי קרוב אלי, איך המשפחה שלי תסתדר. מעיין נוגע בנקודות האלה, אך גם מכניס הרבה הומור (איך עושים כושר בשבי, איך לעשות סקס אם אתם קטועי גפיים). זה מצחיק, זה מפתיע.

כמו שכתבתי בתחילה, יצא לי לתרגם את הכתוב לאנגלית. או אז שמתי לב לעמוד שכנראה ריפרפתי עליו בגירסת הפלאש.
זוכרים שבצבא מבקשים מכם את מספר חשבון הבנק, את השם, הכתובת והטלפון של יקירכם על מנת להודיע להם במקרה שתמות? תחת מידע אישי הוסיף מעיין את פייסבוק, את אטרף דייטינג, את הג'ימייל, המסנג'ר והתא הקולי שלו. שם וסיסמה.

אני לא חושב שאפשר להפריז בחשיבות אגירת כל הפרופילים והשמירה על כל המידע הזה, שהפך להיות כבר מזמן חלק מזהותו של הבנאדם. במבט ראשון זה נראה מצחיק, בטח כשזה במצגת עם מאפיינים הומוריסטיים, אבל מאחורי כל בדיחה ישנה אמת, אולי, ואולי זה לא יוצא דופן שאדם שיודע שהוא הולך לאבד את חייו, ישאיר מכתב, או הוראות, או תמונות, או שירים, או בלוגים, או רשתות חברתיות ואת הגישה אליהם.

אחרי שקראתי את הספר (קריאה בלב ואז תרגום בעל פה זה כמו לקרוא פעמיים) אני מודה שהיה לי קשה להמשיך ולראות את שאר התערוכה שהשתרעה על פני 6 קומות שלמות בבניין הלא ממוזג הזה. ברטרוספקטיבה, צחוק הגורל הוא שאתמול ראיתי את המצגת הזו והיום קיבלנו את רגב וגולדווסר בארונות. צחוק יכול להיות דבר אכזרי.

מי שיוזם חוק צנזורה חי בעולם אחר

Online Videos by Veoh.com
a video from veohI'll continue sharing videos i like here.