ידעתי שאני אבשל שוב וידעתי שאצלם ואספר גם על איך מצלמים הכנה של מרק ירקות כדי להעלות את זה לבלוג. הייתי היום בשוק שוב ובאמת חבל לא לבשל את מה שקונים שם, זה מתקלקל וחראם.

אז התחלתי בלהכין את כל המצרכים שלי שכללו, איך לא- ירקות.

התחלתי בלחתוך תפוחי אדמה ושיני שום. שלושה תפוחים ובערך חמש שיניים. החלטתי לשים אותן בצלחת בצבע שנהב שיש לי  ולא על גבי קרב החיתוך שלי שצבעו בורדו כי התפוחים והשיניים נבלעו. ולכן פרסתי אותם באיזי על הצלחת, וצילמתי במהירות תריס גבוהה ועם פלאש לכיוון התקרה כדי לא לסנוור את הפשושים אך שהתקרה תחזיר לי באותו מטבע.

שיעור ראשון:
אף פעם לא פלאש ישיר.
תמיד תריס מהיר.  צמצם סגור ככל הניתן.
לצלם באלכסון וקרוב- אתם תראו מה זה אלכסון קרוב בתמונות הבאות.

מהמרק הקודם שלי הבנתי שאני אוהב בצלים גדולים במרק אז לא פרסתי אותם קטן וגם הגזרים שלי חתוכים גס וגדול. מה שגדול כיף ללעיסה.

עשיתי כל מיני תמונות לצלחת הזו, אפילו פרצוף סמיילי עשיתי אבל אני אוהב לתת אותה בקירבה. קרוב קרוב לבצל וגזר ברקע ובלי פוקוס. תיקון לפעם הבאה- בצל מחזיר אור יותר ממה שנדמה לכם , ולכן צריך לתת לתריס ספיד כדי לסגור אותו מהר יותר ואולי להחליש את הפלאש קצת.

זה אולי מוזר, אבל אני אוהב את המרק שלי עם בצל ירוק. בצל ירוק, כך למדתי מפעם שבה הכנתי עוף בלימון, משמש כחטיף בתוך התבשיל, בין אם זה עוף ובין אם זה מרק, זה פשוט טעים.

בנוגע לתמונה- אלכסון. ושהירקות ידברו אחד עם השני.

אם אפשר בבקשה להוסיף פטרוזיליה חושנית אז בבקשה. ואם אפשר, כנסו לה בצורה, אל תפחדו.

היא אוהבת את זה חזק.

מרק מתחילים עם שמן. התחלתי עם תפוחי האדמה, נתתי להם שתיים שלוש דקות של טיגון, הוספתי את הבצלים ואז את הגזר, כל הירקות הקשים בעצם. נתתי להם את הזמן שלהם ביחד.

ואז כבר הכנסתי את שאר הירקות אל הסיר. פה כבר היה הרבה יותר כיף לצלם.
צילום מקרוב הוא כיף אמיתי אז אל תפחדו לתת תקריב.

התמונה הבאה היא ההוכחה שלא צריך לצלם תמונות בזווית פתוחה כדי שיבינו במה מדובר. הסקסיות של הרקות באה לידי ביטוי ביתר שאת אם מסתכלים לקצוות. הצמצם הסגור נותן עומק שדה מצוין. תכף שופכים מים.

הופ. גם שפכתי מים פנימה וגם התרחקתי כדי שתוכלו לראות את כל התמונה.

הנה, כך זה נראה מקרוב, אחרי עירבוב, ועם אבקת מרק בצל, מלח ופלפל.

ושוב תמונה פתוחה

כאן זה כבר מבעבע, ועוד מעט זה יהיה טעים

כל התמונות בפליקר שלי,

בתיאבון.

עכשיו כשאני יותר בבית אני אוכל יותר ירקות, מסתובב יותר ברחובות ומרגיש שוב את החיים של עצמאי.

לשם שינוי, חשבתי להביא קצת צילומי אוכל. לא השקעתי הרבה בהפקה (אוכל זה ז'אנר בפני עצמו) כי התעצלתי, אבל לצלם צילמתי, וגם יצא מגניב.

התחלתי בטחינה המסורתית שקניתי השבוע בשוק- טחינת יונת השלום. טחינה בַּתְזוֹנָה שמייצרים ברמאללה (איפה שהרשות יושבת, לא אלה העויינים בעזה) ולאחרונה הם פתחו סניף גם בירושלים ושינו את כל הצבע של העטיפה למשהו תכלת גועל, עם הכשר רבנות או משהו… לא התעסקתי. תן לי טחינה מרמאללה בבקשה, אמרתי למוכר. "תשע שקל" הוא אמר לי, ונתתי לו בשמחה.

טחינה מתחילים בלקצוץ פטרוזיליה טרייה

‎משם ממשכים עם שום. שימו שום, אל תתביישו, חמש שש שיניים יתנו לכם טעם גן עדן.

וככה השום נראה אחרי שחתכתי אותו.

מעבר לזה, לוקחים כמה עלי נענע וקוצצים פנימה, אחרי כן שופכים מיץ לימון משומר בכמות נדיבה ולבסוף- הטחינה. אני מכין לי הרבה טחינה, אז שמתי חצי קופסה. לוקחים מזלג ומערבבים עד שהטחינה מתקשה. כשטועמים בודקים מה חסר. לא הוספתי עוד לימון (למרות שזו אופציה), שפכתי פנימה כוס מים מינרלים כדי לדלל את הטחינה וכדי להגדיל את הכמות.

זה מה שיצא לבסוף.

אכלתי את זה עם סלט ירקות קצוץ דק, אלה היו המרכיבים שלו: