קיבלתי המון תגובות על הפוסט שדיבר על החיים הדיגיטליים שלנו. מצד אחד, אנשים מאד רוצים את חייהם בחזרה, ומצד שני הם פוחדים להתנתק, לא להיות זמינים כל הזמן, יכול אפילו להיות שהם לא זוכרים איך זה לא להיות מחוברים. מצד אחד הם מבינים שכשהם נכנסים לעולם של הטלפון שלהם אז המוח שלהם נכבה, ממש כמו מול הטלויזיה, הם מבינים שלהיות בתוך הטלפון זה ההפך מלהתמודד. מצד שני, לשחרר זו מחשבה מוזרה, זה מפחיד אותם, אותנו, אתכם.

"עלינו להתנתק על מנת להתחבר לעצמנו".

בימים האחרונים הנמכתי את הרעש שהאייפון שלי מייצר. אני לא מתכוון לווליום הפיזי שלו, אלא לכמות הנוטיפיקציות שהוא מייצר. כך למשל כיביתי את כל הנוטיפיקציות מפייסבוק חוץ מאשר של ההודעות (כיביתי את הגובות והצעות החברות). השתקתי את הסאונד של וואטסאפ. יותר אני לא אקפוץ מהטריטון של האפליקציה. המקסימום שיכול לקרות לי זה שאראה הודעה על המסך ותו לא. אם זה לא ממש מול העיניים שלי, המסנג'ר הזה יחכה. הטוויטר שלי שולח לי הודעות אבל בשקט מוחלט. המייל שלי לא מצפצף לי כשיש לי מייל חדש.

וכך למעשה, תוכנה אחר תוכנה, השתקתי אותן לרמה בה אני שולט וקובע ולא הן. הגדלתי לעשות כשיצאתי אתמול לבלות, הלכתי עם הטלפון אבל כשהייתי עם אנשים נוספים כיביתי אותו כדי להיות נטו איתם, או פשוט מחובר, מחובר למציאות בלי דלת אחורית לטכנולוגיה. אומר זאת כך יונית, טלפון מושתק זה הניו אייג' החדש. כשאין לאן לברוח מפסיקים לנסות.

יש המון עוד מה לעשות בנוגע לחיים הדיגיטליים והשפעתם על חיינו והווייתנו. אישית אני דוגל בשיטת Reclaim your life או ב- Occupy SelfStreet הלכבוש את וולסטריט בגירסת האני המשועבד לטכנולוגיה. ירדן לוינסקי, אגב,  כתב תכנית 12 צעדים לגמילה מהתתמכרות לעידכונים. לוינסקי, פסיכיאטר במקצועו, מדבר המון על טכנולוגיה בהקשר הנפשי (תעשו מנוי) אבל על עוד דברים נוספים כמובן. אישית, לא הסכמתי שם עם כל מילה כי אני מאמין יותר בגישת כיבוי ההפרעות מאשר ביצירת תרגולות חדשות להתמודדות עם התמכרות, אבל זה אני.

לסיום, גיל דיבנר צייץ את הדברים הבאים מהפה של אריאנה הפינגטון בכנס DLD: "עלינו להתנתק (מהאינטרנט) על מנת להתחבר לעצמנו ולחכמה שלנו". אני חושב שזה אומר הכל.

לפני כשבוע הופעתי בתכנית הבוקר של נעמה "איזה יופי", בערוץ 10, לראיון קליל שהוקלט מראש. חשבתי לשתף אותו בבלוג שלי.
את התכנית המלאה אפשר לראות כאן, לשמחתי הייתי האורח הראשון. אחר כך נשארתי באולפן לעוד שני ראיונות.
אגב, אתם מוזמנים לערוץ היוטיוב שלי

היוטיוב של ניב קלדרון

"זה כבר לא עניין של שיתוף, זו הפכה להיות דרך חיים, אתה מתקשר עם אנשים באמצעות האינטרנט ברמה האינטימית ביותר. אתה לא רק מתקשר איתם, אתה מתממשק איתם, באמצעות תוכנה. והם מתממשקים איתך.
אתה נותן לאחרים ואחרים נותנים לך, אתה מציע להם לצאת והם מציעים לך, אתה נותן להם מה לקרא והם נותנים לך, אתה מפרסם הזדמנויות והם גם. אתה נותן לכולם, וכולם נותנים לך.
יכול להיות שלא פגשת אותם עדיין, מצד שני יכול להיות שפגשת אותם רק בחטף, אבל כל זה לא ממש משנה את הפתיחות שלך לשיתוף.
בני אדם מממשקים את עצמם עם האינטרנט ודרך האינטרנט. יותר ממשק, יותר ידע על מה קורה עם האחרים שלך. יותר ממשק יותר אתה מגלה שלאחרים אכפת ממך. פתאום אתה יודע מה קורה מחוץ לשולחן העבודה שלך, יותר מאשר כשכל מה שהיה לך זה טלפון נייד או אימייל. מידע זורם לך בכל הכיוונים, פנימה-החוצה-ולצדדים. מערכת הפעלה זורמת.
יותר מזה, הממשק הופך לכלי העבודה שלך, הופך לשולחן העבודה שלך, הופך למנהל השירות שלך, הופך לתיבת הדואר שלך, הכל על הבית בבית אחד. התוכנה עם הממשק שכולם נמצאים בה מסוגלת להכיל את כל מה שאתה צריך כי הבנאים שלה, היזמים והמפתחים, משכללים ומגדג'טים אותה. אתה עושה איתה עסקים, אתה מתקשר דרכה, אתה קורא בה, אתה מכיר אנשים חדשים ובעתיד הלא רחוק אתה תעשה בה גם קניות. אתה אמנם רגיל, אבל בעתיד הלא כל כך רחוק גם לא תצטרך יותר כרטיסי ביקור . מספיק שתצטלם עם בן שיחך, המערכת כבר תחבר אתכם יחד וכל הפרטים ישמרו ברשימות שלך. הרי תייגת את עצמך איתו, לא?
אתה זמין. אתה בעיקר חברותי. אתה מפתח לך הרגלים של שימוש בתוכנה שלך. זה פותח אותך לאפשרויות שלא יכולת לדמיין קודם. אתה מנהל את קצב החשיפה שלך למידע. אין לך גבולות."

כתבתי את זה במרץ 2008, בדיוק לפני שנה בפוסט שנקרא יוזר 3.0. זה מה שמדהים בבלוג, הוא רושם את מה שאתה כותב לתוכו ושומר. אתה חוזר אליו אחרי זה ומגלה שהיית שם כבר אז.

איפה אתם הייתם לפני שנה?
איפה אתם היום?

צילום: יניב גולן

I am so utterly excited about the upcoming release of Star Trek 11 in May 2009, with a new and young Kirk, a young Spock and a young crew… of actors and of writers with J.J Abrahms at the helm.

I have been a Star Trek fan even before I was a Star Trek Fan… I became a fan when I was 14.
At 16 realized i would love it forever, at 21 I opened a Hebrew website (kinda like a blog) and wrote there about Star Trek Enterprise' s weekly episodes for 4 years, at 25 I led the Israeli campaign to Save Enterprise as a part of the international campaign. Yes, I'm a Trekkie, I'm proud of it.

As you all know, Enterprise never made it after season 4. The TV ratings were low, but the episode downloads were very high. Like many other TV shows, there are more viewers online than there are viewers on TV. you know what I mean, right?

It's almost 2009 now and Trekkie stays a Trekkie, but I'm also into social media and the affect it has on people is astonishing.

Now I wonder, its the social media era, we're all into buzz, socializing and avanglizing the stuff we love, and Star Trek 11-  this one has to succeed this time because if it fails, the suits at Viacom will never give another chance to trek through the stars again and we have to make it work (I hope a successful movie will create a new series, or another movie, or a mini series, or something), and it can work, if we all work together on this, link to the movie site (it's great by the way), link to each other, buzz it, push it higher, beam it up to where no movie has gone before, it's in our hands. Make it so.

Here are some screen shots from the new Star Trek trailer, have fun.

ps- if you're a Trekkie too leave me a msg, its been a while since i've met new Trekkie friends

אתמול הלכתי לפתיחת תערוכת הבוגרים בשנקר. הלכתי לרגל שימוש שצילמתי בזמן מלחמת לבנון השנייה במצגת של בוגר שנקר, מעיין פרוינד, מצגת שתהפוך לשמחתי לספר שימכר בחנויות בכריכה קשה.

היה שווה לטפס שבע קומות ברגל כדי להגיע למצגת הזו, ולא רק בגלל שהתמונה שלי שם ושאני גאה, אלא כי יצא לי לתרגם את החוברת שהודפסה בכריכה רכה (עבור הפתיחה) לאנגלית וכך לקרוא אותו שוב ולשים לב "לדברים הקטנים".

כל העבודה הזו של מעיין פרוינד היא בעצם קיבוץ כל הפחדים של מילואימניק שיודע שהוא עומד לצאת למלחמה לכדי רשימה אחת, ופה- מצגת ויזואלית אחת.
המצגת הזו חזקה בגלל שהיא נוגעת בתחומים שאדם חושב בינו לבין עצמו עם או בלי קשר למלחמה, אלה מחשבות על מוות. האם יזכרו אותי, איך יזכרו אותי, מי באמת הכי קרוב אלי, איך המשפחה שלי תסתדר. מעיין נוגע בנקודות האלה, אך גם מכניס הרבה הומור (איך עושים כושר בשבי, איך לעשות סקס אם אתם קטועי גפיים). זה מצחיק, זה מפתיע.

כמו שכתבתי בתחילה, יצא לי לתרגם את הכתוב לאנגלית. או אז שמתי לב לעמוד שכנראה ריפרפתי עליו בגירסת הפלאש.
זוכרים שבצבא מבקשים מכם את מספר חשבון הבנק, את השם, הכתובת והטלפון של יקירכם על מנת להודיע להם במקרה שתמות? תחת מידע אישי הוסיף מעיין את פייסבוק, את אטרף דייטינג, את הג'ימייל, המסנג'ר והתא הקולי שלו. שם וסיסמה.

אני לא חושב שאפשר להפריז בחשיבות אגירת כל הפרופילים והשמירה על כל המידע הזה, שהפך להיות כבר מזמן חלק מזהותו של הבנאדם. במבט ראשון זה נראה מצחיק, בטח כשזה במצגת עם מאפיינים הומוריסטיים, אבל מאחורי כל בדיחה ישנה אמת, אולי, ואולי זה לא יוצא דופן שאדם שיודע שהוא הולך לאבד את חייו, ישאיר מכתב, או הוראות, או תמונות, או שירים, או בלוגים, או רשתות חברתיות ואת הגישה אליהם.

אחרי שקראתי את הספר (קריאה בלב ואז תרגום בעל פה זה כמו לקרוא פעמיים) אני מודה שהיה לי קשה להמשיך ולראות את שאר התערוכה שהשתרעה על פני 6 קומות שלמות בבניין הלא ממוזג הזה. ברטרוספקטיבה, צחוק הגורל הוא שאתמול ראיתי את המצגת הזו והיום קיבלנו את רגב וגולדווסר בארונות. צחוק יכול להיות דבר אכזרי.

הבוסית שלי (א.ק.א שותפתי למסע מהפוסט הקודם) לא נשארה אדישה לפוסט הקודם על מעללינו בויאטנם הבירה, זו היתה תגובתה (כל הנתונים פה על דעת הכותבת בלבד):

בשלוש מאות וארבע המילים שכתבת/מחקת נפלו אי אילו אי-דיוקים, הרשה לי להעמיד את פני הדברים על סידרם המקורי והבלתי מתפשר, איך שהם נראו מפה, ביושבי ממש ממול, (אומרים מנגד אבל נגד זה שלילי, ושלילי זה מחליש את החזקים שבינינו, חראם).גם הוספתי כמה נושאים שלא הזכרת, ככה שאם כבר ללבן אז את הכל.

[1] סינגפורים יודעים מהי המילה "סלט", ויודעים מהי המילה "טרי" רק לא יודעים להרכיב ניב משתי המילים גם יחד, ואז יוצא אחד מהשניים: סלט מבושל או החלק העליון של העגבניה שמונח כלפי מטה (אבל טרי)

[2] ג'ט סטאר הוא אולי אוטובוס משנות החמישים אבל גם סיכמנו שזה גדול בערך כמו חמש ספינות חלל שבונה ריצ'ארד ברנסון, אז תלוי מאיפה בוחרים להסתכל (כמו במקרה של העגבניה)

[3] זה לא היה לנסוע בפקק, זו היתה נסיעה מפרגנת, כזו שמאפשרת לאחרים להתקדם טיפה לפנייך, מה יש? החלשים הם אלו שצריכים להגיע מהר יותר, לנו יש סבלנות ואנחנו מתחזקים באמונה שנגיע ללא התנייה בזמן שיקח לנו, ככה זה בסטרטאפים.

[4] בוויטנאם צריך מזל עם סלט, הפירוש של סלט זה פירות חתוכים, ואתה קיבלת ירקות, כמו שרצית, על מה אתה עוד מלין?

[5] "קראתי למלצרית היפה", יש פה לונג-טייל קי-וורד עם שלושה אי דיוקים ואי סינכרון, אני לא יודעת מה לתקן קודם

[6] הג'וק בא עם האורז או לפניו? אבל סיכמנו שג'וקים הם חזקים, הם היו פה הרבה לפנינו, ויהיו הרבה אחרינו. לא זה שבא לבקר בצלחת שלך, ההוא באמת היה חלש.

[7] אורז יבש – בתאכלס קיבלת מה שביקשת בדיוק, העייפה אפילו שאלה "דליי לייז?" אבל לא ממש הקשבת – בפעם הבאה תבקש עם חיוך, זה בא עם תוספות! (באסיה קוראים לתוספות – פלאס פלאס פלאס +++)

[8] הפוך גוטה: לא הצעתי שתשים מרק בתוך האורז (שזה באמת לחלשים וקצת פולני לטעמי), אלא שתשים את האורז בתוך המרק, ככה אוכלים באסיה, תתחיל להתרגל, ישתלם לך בעתיד הקרוב

[9] החדר השני יתפנה בשתיים עשרה, אבל לא ברור מתי יהיה מוכן, אתה יודע שכששומעים נכון (קוראים לזה גם להקשיב) אז אין אכזבות, ואתה – או שאתה מחובר לאינפוזיה עם כבל בשלושה דולר או שאתה נוחר, בשני המקרים אתה לא ממש שומע (תכף נעיר אותך שתאשר את התגובה…)

[10] אנחנו בקומה הרביעית שמתחילה מהרגע שמסיימים לטפס את שתי הקומות הראשונות ששייכות לבעלי המקום (והחדר בכלל מספרו 32 על שום הקומה השלישית) כשחדר 52 יתפנה תודיע לי כמה קונות עלית.

[11] הופ חסכת לי שלושה דולר, תודה!

[12] הטיול הקודם לוויטנאם היה אם לא שמת לב "נסיעה עסקית", אבל אני שמחה שזה מרגיש לך כמו טיול (לפעם הבאה חוץ מכבל תביא מקל ואוהל … יהיה פיקניק)

[12] ז – כן, הוא זה שאמרת, ואני חשבתי לעצמי איזה ז'-נטלמן

[13] בדיוק לפני שהספקתי להגיב על השירותים ציינת שתמיד התגובות שלי נורא ארוכות, אז סיימתי.

אני לא נעלבת – אני חזקה.