"זה כבר לא עניין של שיתוף, זו הפכה להיות דרך חיים, אתה מתקשר עם אנשים באמצעות האינטרנט ברמה האינטימית ביותר. אתה לא רק מתקשר איתם, אתה מתממשק איתם, באמצעות תוכנה. והם מתממשקים איתך.
אתה נותן לאחרים ואחרים נותנים לך, אתה מציע להם לצאת והם מציעים לך, אתה נותן להם מה לקרא והם נותנים לך, אתה מפרסם הזדמנויות והם גם. אתה נותן לכולם, וכולם נותנים לך.
יכול להיות שלא פגשת אותם עדיין, מצד שני יכול להיות שפגשת אותם רק בחטף, אבל כל זה לא ממש משנה את הפתיחות שלך לשיתוף.
בני אדם מממשקים את עצמם עם האינטרנט ודרך האינטרנט. יותר ממשק, יותר ידע על מה קורה עם האחרים שלך. יותר ממשק יותר אתה מגלה שלאחרים אכפת ממך. פתאום אתה יודע מה קורה מחוץ לשולחן העבודה שלך, יותר מאשר כשכל מה שהיה לך זה טלפון נייד או אימייל. מידע זורם לך בכל הכיוונים, פנימה-החוצה-ולצדדים. מערכת הפעלה זורמת.
יותר מזה, הממשק הופך לכלי העבודה שלך, הופך לשולחן העבודה שלך, הופך למנהל השירות שלך, הופך לתיבת הדואר שלך, הכל על הבית בבית אחד. התוכנה עם הממשק שכולם נמצאים בה מסוגלת להכיל את כל מה שאתה צריך כי הבנאים שלה, היזמים והמפתחים, משכללים ומגדג'טים אותה. אתה עושה איתה עסקים, אתה מתקשר דרכה, אתה קורא בה, אתה מכיר אנשים חדשים ובעתיד הלא רחוק אתה תעשה בה גם קניות. אתה אמנם רגיל, אבל בעתיד הלא כל כך רחוק גם לא תצטרך יותר כרטיסי ביקור . מספיק שתצטלם עם בן שיחך, המערכת כבר תחבר אתכם יחד וכל הפרטים ישמרו ברשימות שלך. הרי תייגת את עצמך איתו, לא?
אתה זמין. אתה בעיקר חברותי. אתה מפתח לך הרגלים של שימוש בתוכנה שלך. זה פותח אותך לאפשרויות שלא יכולת לדמיין קודם. אתה מנהל את קצב החשיפה שלך למידע. אין לך גבולות."

כתבתי את זה במרץ 2008, בדיוק לפני שנה בפוסט שנקרא יוזר 3.0. זה מה שמדהים בבלוג, הוא רושם את מה שאתה כותב לתוכו ושומר. אתה חוזר אליו אחרי זה ומגלה שהיית שם כבר אז.

איפה אתם הייתם לפני שנה?
איפה אתם היום?

צילום: יניב גולן

I thought I'm a social media blogger. I thought I'm writing about all sorts of social media stuff. sociology of the web. Well, I guess I'm doing it in other words. These are the words I used most, I used a tag cloud for the words I use in my blog and I find it really interesting: People, Know, Twitter, Moments, Food

]]> http://www.nivcalderon.com/i-blog-about-people/feed/ 0 http://www.nivcalderon.com/the-commitment-to-influence/ http://www.nivcalderon.com/the-commitment-to-influence/#comments Fri, 05 Dec 2008 11:07:14 +0000 ‫Niv Calderon‬ http://www.nivcalderon.com/?p=369

הזכות להשפיע, אולי זו חובה?
פוליטיקה בארץ היא מילה גסה. פוליטיקה היא פסבדון ללכלוך, מילה נרדפת למאעכריות, זוהמה, דילים, מעטפות, יחיאל חזן ואחד עוזי כהן. זכרונו לברכה.

אנחנו נגעלים מפוליטיקה כי עזבנו אותה. לא יודע מי מביניכם עשה פעולה במגרש הפוליטי אי פעם בחייו, אבל אני לא מאשים אתכם על שאתם נגעלים ממה שאתם רואים בטלויזיה וממה שאתם קוראים באינטרנט ובעיתון. עזבתם את הפוליטיקה לפני שנכנסתם אליה וויתרתם על הזכות שלכם להשפיע. טוב, אני לא תמים, לא כל האזרחים רוצים להשפיע וזו זכותם, חלקם מעדיפים להשפיע ביום הבחירות, זה שבא פעם בשנתיים (מישהו זוכר כשזה היה ארבע? זה היה טוב, לא? מה דעתכם? נו, שישנו את החוק כבר, שיחזירו את זה לארבע שנים). האם זה מספיק?

אומרים שבארץ אין בלוגרים משפיעים, אבל אני אומר שיש. אתם. איך אני יודע שיש? כי כשרוצים לצאת בקמפיין כלשהו, בא איזה מישהו ששמע שיש עולם בלוגים שלם כמגלה עולמות ואומר בואו נשתמש במה שבלוגרים אומרים כדי להראות שיש אמירה מהשטח ואז הולכים ללקק להם (בטעם רע) ולבקש מהם טובות. כשרוצים לראיין בלוגר על כל מה שהולך באינטרנט היום מתקשרים לליאת בר און (דודה מלכה), כשרוצים לדבר על דברים מוניציפליים מתקשרים ליואב לרמן, כשרוצים דיני אינטרנט מדברים עם יהונתן קלינגר ואלה רק דוגמאות פעוטות.

יש משתנה נוסף במשוואה הזו, הבלוגרים עצמם. הבלוגרים עצמם לא מאמינים שהם משפיעים. אבל אתם כן. מי שכותב משפיע על דעת קוראיו והיום, כשלכל אחד יש כמה פלטפורמות בהן הוא משתמש מידת ההשפעה שלו גדלה, הוא רק צריך להכיר בזה. בתור אחד שפועל על מספר פלטפורמות יש לי נגיעה בקהלים שונים ובדעות שונות. אני מסוגל לשלוח את התוכן שלי למקומות רבים בבת אחת ובלי מאמצים מיוחדים. כל אחד נהיה סינדיקציה.

אם מחזירים את השיחה הזו לפוליטיקה, בלוגר שיתחיל לכתוב את דעתו על מצב העניינים, ידבר לקהל שלו בגובה העיניים, ידע לפבלש את עצמו (לייצר/לפרסם/להפיץ) ויעשה את זה לאורך זמן, יהיה מישהו שהעיניים יהיו נשואות אליו. אולי זה יתחיל מכמה עשרות, אבל זה יגדל לכמה מאות ויעלה אפילו לכמה אלפים, של קוראים כמובן. אדם כזה מסוגל להניע לפעולה.

שררה לא מקבלים- שררה לוקחים
אני אומר יותר מזה, וזכותכם לא להסכים איתי, אבל זו דעתי, בענייני עתיד המדינה, ועוד כשמדובר על תקופת בחירות- על בלוגרים לנקוט עמדה. עליהם להגיד במי הם תומכים ואם לא, אז לפחות למי הם מתנגדים. יש בזה סיכון, יש בזה סיכון מאד גדול, אבל הצד השני של המשוואה הזו הוא הרווח שיצמח להם, ראשית בכל הנוגע למעמדם בציבור ושנית- הוכח שאנשים שיודעים לכתוב ושיודעים לגעת בקהל מתחילים לעשות כסף מהכתיבה שלהם או מהכשרון שאותו הם נתנו עד כה בחינם.

ארץ לא נודעת
שררה לוקחים כשנוקטים עמדה בנוגע למשהו. יכולים להיות מחירים, אבל הדימוי העצמי והדימוי הציבורי, יחד עם ההזדמנויות העסקיות שנפתחות מזה גדלים. אם בלוגרים רוצים רוצים שיכבדו אותם, אם בלוגרים רוצים להשפיע, אם בלוגרים רוצים להיות אלה שמשפיעים על דעת הקהל באמת עליהם לשים את עצמם בחזית ולדעת שהם ניצבים מול הרוח ואל להם לפחד מהעתיד, זו עדיין ארץ לא נודעת עם הזדמנויות המוגבלות רק על ידי הדמיון עצמו.

בני אדם יכולים להשפיע אם יחליטו שהם מעוניינים להשפיע. אפשר לבכות עד אין קץ שלפוליטיקה שלנו נכנסים כל מיני זבלים קטנים ותועלתניים ששוחים במיץ של הזבל, שכל האנשים הטובים עזבו כדי לעשות לביתם, שאיבדנו את הערכים שלנו ושלעם ישראל מגיע את המנהיגים שהוא בוחר לעצמו, ואפשר גם אחרת, אם אתם אנשים טובים- השפיעו, אימרו את דעתכם, ותרו על הזכות לשתוק, היפכו את הזכות להשפיע למחויבות שלכם, השפיעו על אחרים להשפיע גם. זה לא גמור עד שכל הקולות נספרים, האמינו בזה.

Hey all,

Just wanted to let you all know you can now read my blog through your mobile. Windows Mobile, iPhone, Opera Mini- it's all supported.

Go take a look, i'd love to know what you think.

]]> http://www.nivcalderon.com/this-blog-is-now-mobile/feed/ 1 http://www.nivcalderon.com/photos-links-wordcamp-israel-2008/ http://www.nivcalderon.com/photos-links-wordcamp-israel-2008/#comments Mon, 17 Nov 2008 14:25:27 +0000 ‫Niv Calderon‬ http://www.nivcalderon.com/?p=335

Yesterday was Wordcamp Israel 2008 and I was asked to be the photographer for this event, so i was, gladly. Many others already wrote about this event, plus, my original post was lost somehow, so this is actually my second post I write about WordPressIsrael2008, the tag for this event in search engines.

So, because so many people already wrote about this, I just wanna share with you that I uploaded 144 photos to my Facebook Albums and that they are available to the public even though my profile is limited to friends only. I have also uploaded something like 30 somthing photos to Flickr.

The fun part in Facebook is that people tag other people, and even people who are not my friends can view and tag photos. It was so much fun getting more than 60 notifications from facebook about tagging, comments, friend requests, wall posts, all that… It made me feel like Facebook is a bit more open, but honestly, it isn't, yet. But in time… you'll see, they'll change.

Wordcamp and my choice to put the photos deliberately in Facebook (and only later on Flickr) thought me another lesson in the power of social networks in the world, not only that, I think every business today, every business, should think how to elevete itself using social networks and establishing a full time social presence on the web. More about that in the future, or you can contact me directly.

links about Wordcamp:
Gili Taguri- Happy Birthday (Hebrew)
Ira Abramov- live blogging from Wordcamp 2008 (Hebrew)
Oren Todoros aka SEOVice with a cool video from Wordcamp and some use of my photos (English)
Raanan Bar-Cohen- with his presentation about WordPress (English)
WordPress Garage- about the WordPress Camp (English)
Compucall- a presentation about SEO in WordPress (English)
Ring of Blogs- about the Gravatar enabled badges (passport photos in the nametags)

Please visit my photos on Facebook: all Wordcamp photos are licensed creative commons
http://tinyurl.com/6hhb7h
http://tinyurl.com/65qcqx
http://tinyurl.com/5rvvgt

שאטנר
הבוקר קראתי ידיעה באתר המרכזי שמדבר על מסע בין כוכבים (ואולי מהיחידים שנותרו) Trek Today שוויליאם שאטנר בן ה- 77, שגילם את קפטן ג'יימס ט. קירק אי שם באמצע שנות ה-60, מסתכל אחורנית אל הדמות שגרמה לו להיחקק לעולם במוחם של מאות מליוני אנשים ולא מבין מי זה הבנאדם שהוא רואה שם, שהוא זר לו לגמרי, שהוא צעיר מדי, רזה מדי (נראה כאילו לשאטנר סובל היום מבעיה בבלוטת התריס, אבל אולי זה רק הדמיון שלי),שהוא בכלל לא מתקרב אליו יותר ואף גורם לו להיגעל.

האחר המשמעותי שלי
זה חיבר אותי למחשבות שיש לי לאחרונה לגבי הבלוג שלי, לא זה, אחר, בשם אחר, במקום אחר, בצורה אחרת, בלוג שחוגג החודש חמש שנים. חמש שנים אחורנית של פוסטים על עצמי ועל החיים שלי. מישהו באוניברסיטה, מישהו בעבודות הראשונות שלו, מישהו עם אנשים, מישהו לבד, מישהו חוקר, מישהו מבלה, מישהו.

זו המילה המרכזית, מישהו.
כשאני נכנס לקרא את הארכיון שלי בן החמש זה כמו לקרוא מישהו אחר שהוא לא אני (2207 פוסטים נכון להיום). כלומר הוא כן אני אבל בגלגול אחר שלי, בוריאציה אחרת, בהרבה מצבים שונים, ובעוד אני מחובר למי שהייתי ויודע איך התפתחתי להיות מי שאני היום, אני כבר לא מי שהייתי לפני חמש שנים, ואפילו לא שלוש, ואפילו לא שנה.

אם יש משהו משמעותי שבלוג נותן לבנאדם זה את היכולת לקרא ולהיזכר בדברי ימיו שהוא עצמו כתב לעצמו והשאיר בבלוג כאנדרטה. אמנם הוא לא מת ובלוג לא נועד לכך ולא צריך אפילו להסתכל על זה כך, אבל ברגע כתיבת הדברים אדם הוא אדם אחד ושנים אחרי זה הוא אדם אחר, ואו שיש קשר או שאין.

מילים הם גם יותר מתמונות. אם תסתכלו על תמונות שלכם מהעבר, כל מה שתראו זה את עצמכם צעירים יותר ואולי על רקע וליד אנשים שונים, אבל לקרא את עצמכם, את המחשבות שלכם ואת איך שנהגתם לכתוב את עצמכם, זו כבר רמה חדשה של חזרה לעבר שלכם, זה כמו להריח ריח מוכר, ועם זאת, רחוק.

כמובן שיש עוד תוצרים רבים לבלוג בהיותו אחת הצורות הראשונות של רשת חברתית בעידן הנוכחי, רשת שמביאה קשרים רבים, עסקיים, חבריים, השכלתיים, מיניים, יו ניים איט, אך כל אלה, אפשר לקרוא להם טמפורליים, בני זמן ההווה ואילו הסתכלות על מצבור כל האירועים בפוסט, ומעבר בין החודשים והשנים יוצרת תחושת נוסטלגיה או מגוון שלם של תחושות (זעם,כעס, צחוק, קבלה, סליחה, זילזול, שביעות רצון וכהנה וכהנה) שכולן, הסתכלות על מי הייתי, על מי היינו כולנו, פעם.

יוזר 2 ויוזר 3
פעם כתבתי פוסט על התפתחות היוזר. קראתי לו יוזר 2.0. ואז שנים אחרי זה יצא לי פוסט המשך לו קראתי יוזר 3.0.
יוזר 2 היה אחד שמשתף את עצמו בכל הצורות והגוונים באינטרנט ואחד שכבר לא מבין בשביל מה להסתתר מאחורי שם בדוי.
השורה התחתונה ביוזר 3 היתה שהוא הלך צעד אחד קדימה והתחיל להתממשק עם בני אדם דרך תוכנה.
למרות יוזר שתיים ועוד יותר למרות יוזר שלוש, אני מאמין בבלוגים אישיים ובשם בדוי, אני חושב שהם תומכים בבנאדם ומאפשרים לו חופש ביטוי רב יותר מאשר כשהוא חותם את שמו האמיתי בסוף כל פוסט ובראש הבלוג. חופש הביטוי מקבל גבולות חדשים שהבנאדם ממציא לעצמו, או שובר לעצמו ועושה Boldly Go עם עצמו למקומות שהוא, או אחרים, עוד לא ביקרו בהם ברמת החקירה שלהם את עצמם וברמת החשיפה.

מה איתכם?
יש לכם בלוג בשם בדוי? אם כן, בן כמה הוא? איך הוא השפיע על חייכם? מה איתו היום?

צילום: צבי טלית