‫Niv Calderon » סיכומים‬

‫הוועדה לבחינת הכללים למתן תעודת לע"מ‬

‫Niv Calderon‬ — Wed, 14 Dec 2011 17:55:06 +0000

ישבתי בוועדה לבחינת הכללים למתן תעודת עיתונות. הוועדה הזו התכנסה בחודשים האחרונים על מנת לעדכן את הכללים עבור מתן התעודה.

בוועדה ישבו עיתונאים לשעבר, אנשים מהתעשיה, מהאקדמיה, מעולם המשפט ומלשכת העיתונות הממשלתית. האחרונים גזרו על עצמם לא להתערב כלל בדיוני הוועדה בכל הקשור להחלטות ולהמלצות. הלכה למעשה, לע"מ הקימה את הוועדה הזו בכוונה לקבל את מלוא המלצותיה מראש, כראוי, וזו כדי שלא יהיה למנהל לע"מ שיקול דעת בכל הקשור למתן התעודה. אני חוזר, מנהל לע"מ ביקש שלא יהיה לו שיקול דעת ושהקריטריונים לקבלת התעודה יהיו ברורים ככל הניתן, על מנת למנוע משוא פנים ושיקולים זרים אחרים.

אני הוזמנתי לשבת בוועדה מתוקף היותי איש ניו מדיה עם ניסיון מגוון ולהציע כיצד לשכת העיתונות הממשלתית צריכה להתמודד עם כניסת הניו מדיה לתחום העיתונות.

כבר מראשית דיוני הועדה, שעסקו גם בעדכון התנאים לקבלת תעודה עבור פרילאנסרים, מקומונים, יוצרים דוקומנטריים ושאר "תומכי לחימה" מתחום העיתונות (תפאורנים, טכנאים, מאפרות, נהגי הפקה ועוד), היה ברור שכמעט שום דבר מהכללים שעודכנו לאחרונה בשנת 2006 אינו רלוונטי בואכה 2012. היה ברור שכל עולם הניו מדיה מאיר את המדיה המסורתית, בכל הנוגע לכללים הנדונים, בעידן האבן.

למעשה, הוועדה באה לפשט ולרווח את כל אותם כללים קיימים, ובאשר לניו מדיה של היום- לקבוע את הכללים מאפס, או כמעט מאפס, ופה בעצם היה תפקידי.

יש להבין, הכללים של 2006 לא מכירים את המונח ניו מדיה כלל. באותה תקופה לא היה המונח קיים, פייסבוק עוד היה בחיתוליו בארה"ב, טוויטר רק קם, יוטיוב רק נרכש על ידי גוגל באותה שנה ולהיות "בלוגר" היתה מילת גנאי של דינוזאורים על מנת להקטין אנשים ש"כותבים לעולם שהם צחצחו שיניים".

אז מה היו המלצות הוועדה בכל הנוגע לניו מדיה?

ראשית, שינינו את הגדרת מהו "אמצעי תקשורת". כתבנו שזהו "עיתון מודפס או אינטרנטי או בפלטפורמה דיגיטלית אחרת". מודפס זה ברור. אינטרנטי פירושו פלטפורמת אתר או בלוג. הוספנו פלטפורמה דיגיטלית אחרת שפירושה אפליקציה לסמארטפון או לטאבלט שיכולה ותחליף אתרים בבוא העת, כשבראשי עמד ה- Daily, עיתון יומי שמופץ באייפד בלבד.

שנית, עניין התפוצה. בכללים של 2006, עמדה תפוצת אתר על 20,000 יוניקים ביום. תפוצה כזו יכול להשיג רק אתר עם תקציבי תוכן ופרסום גדולים. את התפוצה המלצתי להוריד ל- 10,000 ביום. בבואי להמליץ על כמות כניסות לאתר ועוד עבור בלוגרים, הזנב הארוך של האינטרנט, 20,000 הוא תנאי שהציבור לא יכול לעמוד בו. מאידך, חצי מזה זה דווקא מספר שפרו-בלוגים, פרו-בלוגרים ומיזמי תוכן חדשים דווקא כן יכולים לעמוד בו כשמה שנדרש מהם הוא כתיבה יומיומית בכמות מספקת. בראשי עמדו מספר דוגמאות למקרי הצלחה בארץ. איני יכול לומר כמה כניסות יש להם היום, אך גם מבלי לבדוק אני חותם שהם עוברים את הכמות הזו: אתר סלונה הוא מיזם תוכן רציני שראוי שיהיה יקבל את ההגדרה כלי תקשורת. כך גם הבלוג ניוזגיק, בלוג טכנולוגי שהייתי שותף בהקמתו ב-2009, כשבזמנו קבענו שבאתר יהיו 5 כתבות חדשות מידי יום. חורים ברשת, בלוג נוסף שאולי אפשר לראות בו היום כבר אתר על תרבות דיגיטלית, גם הוא עומד בסטנדרטים האלה, ויש גם אחרים בתחומים מגוונים, כולם מתעסקים בנישות והם ללא ספק בזנב הארוך. זאת ועוד, ברגע שמיזמי התוכן האלה נחשבים כלי תקשורת, הם יכולים לבקש תעודות עבור הכותבים שלהם.

ומה עם אותם בלוגרים שיש להם 1000 כניסות ביום, האם להם לא מגיעה תעודה, ומה עם 5000 כניסות ביום? השאלה הזו העסיקה אותי, אני מודה, אך הייתי חייב לחשוב גם על ערך התעודה, שכן הרחבת שער הכניסה יכול להפוך את התעודה ללא רלוונטית אם תופץ לכל מי שמבקש. כמו כן, ביקשתי לוודא באמצעות אותו רף, שאכן מדובר באנשים שזהו עמלם, שהם מקצוענים שהרימו את אותה פלטפורמה או מועסקים על ידה והרף הזה הוא משהו שניתן לעמוד בו עם השקעת זמן נאותה, עבודה מקצועית נכונה ועם חשיבה עסקית. ואפרופו ותק- אותו אתר או בלוג, כך קבענו, יפעל לפחות שנה טרם הגשת הבקשה הראשונה. זוהי אותה שנה בה יכול בלוגר להפוך להיות פרו-בלוגר אם יעבוד נכון.

לבסוף, הוועדה החליטה לשנות את שם התעודה מ"תעודת עיתונות Press Card" ל"תעודת לע"מ GPO Card". שינוי השם סתם את הגולל על המיס-קונספציה הקיימת בקרב עיתונאים אותם פגשה הוועדה, שגוף ממשלתי קובע מיהו עיתונאי או שיש לו איזושהי אמירה על מקצוע העיתונות. ועל כן, תעודת לע"מ לא באה לקבוע מיהו עיתונאי, זו תעודה שבמהותה היא כרטיס גישה לאנשים שהמקצוע שלהם קשור בעולם העיתונות.

לקריאת דוח הוועדה, כולל ההמלצות החדשות, אפשר להתחיל לקרא מעמוד 7.

‫כשלון ההסברה במלחמה, כשלון השמאל בבחירות והחיבור למדיה חברתית‬

‫Niv Calderon‬ — Wed, 11 Feb 2009 12:06:37 +0000

פחות זה יותר

שתי מלחמות נלחמנו בשלוש השנים האחרונות. במלחמה הראשונה הצבא איפשר לכל מי שרצה לדווח מאיפה שרצה, לחיילים היו פלאפונים. מבחינת מדיה, זו היתה מלחמת המפרץ של 91': הדור הבא. במלחמה האחרונה, זו שנוהלה בעזה, חשבו בצבא שיש להקפיד הקפדה יתרה על בטחון שדה, לקחו מהחיילים את הפלאפונים, עיתונאים לא הורשו להיכנס לרצועה, צלמי דו"צ היו המלכים ועם לבדד שכן. למלחמה האחרונה היו עוד שני פנים: מחד, המצלמה של רמאטן ששידרה תמונה קבועה של עשן יחד עם הכתבים הזרים בעזה שהראו גופות והרס, ומאידך, החזית שפתחה ישראל באינטרנט מול שאר העולם כדי להסביר את עמדתה (בנוסף למאבק בכל חזיתות המדיה המסורתיות).

: חדר המלחמה: מבצע עופרת יצוקה (צילום: ניב קלדרון)

כשהתחלנו בהקמת מערך המדיה החברתית של מדינת ישראל, שמרכזו היה חדר המלחמה, שיערתי שהקרב על דעת הקהל העולמי אבוד מראש אבל זו מלחמה שחובה להילחם בה גם אם ידוע מראש שנפסיד ואף נובס קשות. לצערי הפסדנו, כמו ששיערתי, לשמחתי לא הובסנו ואף הראינו את היכולת שלנו בהחדרת מסרים, עוד אחזור לזה.

הבעיה המרכזית של ההסברה הישראלית במלחמה האחרונה (כמו גם במלחמה הקודמת) היא הרצון להעביר מסר מורכב שאומר שהתמונה שהם רואים בטלויזיה היא שטחית והמציאות הרבה יותר מסועפת. פה התחילה הבעיה. זה היה המסר המרכזי שניסינו להעביר לגולשי האינטרנט והעיתונאים איתם באנו במגע, ברשתות חברתיות (פייסבוק), בבלוגים, בטוקבקים באתרי עיתונות, בשירותים חברתיים (יוטיוב, פליקר, דיג ואחרים), בטקסט, וידאו ותמונה. הבעיה היתה שהמסר המורכב שלנו לא היה יכול להתמודד עם מסר אחד פשוט וויזואלי: הרס עצום ופורנוגרפיית ילדים מרוטשים.

זו היתה הבעיה במפלגות השמאל בבחירות האלה וגם בבחירות הקודמות- רצון לדבר אל השכל, לדבר להגיון, להציע מצע שפוי, אזרחי, מורכב.
אבל במקום לדבר על מה לא עבד, בואו נדבר על מה כן עבד: איווט ליברמן עבד. איווט לא הוציא מילה מהפה, הקמפיין שלו לא הוציא הגה בכל הנוגע למצע אמיתי שאנשים ברי דעת יכולים להתחבר אליו. איווט חיבר את הפחדים שלנו מערבים אחרי המלחמות האחרונות, מיקד אותם בערביי ישראל (הוא מעולם לא עשה דבר נגדם כשהיה ח"כ ושר חוץ מלדבר) והלך עם זה לכל אורך מערכת הבחירות. איווט לא דיבר על נישואים אזרחיים, לא דיבר על הפרדת דת ממדינה, לא דיבר על מכירת בשר לבן, כלום. הוא עשה בדיוק מה שביבי עשה ב-96 (כשהיה מנהל מטה הבחירות שלו), איווט עשה את "פרס יחלק את ירושלים: הדור הבא" בגרסה מעודכנת- "בלי נאמנות אין אזרחות", מסר אחד שמחבר אליו מספיק יהודים עם פוסט טראומה כדי שיצביעו לו בבחירות. ליבני אגב, נזכרה לעשות את זה בשבוע האחרון עם "או ציפי או ביבי".

לאן אני חותר?

המסר.

המסר הוא המסר.

כלומר, הפשטות של המסר היא המסר. במלחמת המסרים של העולם כפי שהוא היום- פחות זה יותר. פחות זה יותר ברמה שאנשים מצביעים על זה בקלפי. פחות זה יותר ברמה שלמדינה יש לגיטימציה לשלוח אנשים להילחם ולעמוד מול העולם או שאין לה לגיטימציה כזאת.

מה כן הצליח לנו במלחמה הזו בעזה? הרבה דברים, אבל QassamCount הצליח בגדול כשהצליח לחדור חומות של אדישות, להתפרסם בכל העולם ככלי מדויק כסכין ולהשתמש בויראליות של המדיה החברתית כדי להעביר מסר אחד- "50 קסאמים נפלו עכשיו על שדרות/אשדוד/אשקלון". זה היה המסר היחידי. מסר פורנוגרפי ממש שממש הציק לאנשים. במלחמה האחרונה השתמשנו באפליקציה הזו, שראשיתה כחשבון טוויטר, וסופה ביותר מ- 75 אלף יוזרים בפייסבוק מרחבי עולם, שדרך הגרף החברתי שלהם הגיעו לאנשים מ- 125 מדינות דרך הניוזפיד שלהם. נגענו בעשרות מליונים בתוך שבועיים. שבועיים בהם קיבלנו תלונות שהמסר שלנו מציק, ושמרוב כל האנשים שמשתמשים באפליקציה הזו לא רואים דברים אחרים. התשובה שלנו לתלונה שהסטאטוסים על הקסאם מציקים היתה שקסאמים באמת מציקים.

מה אפשר ללמוד לעתיד?

בכל הנוגע למערכות בחירות ושימוש באינטרנט, אמרתי את זה כבר בפוסט אחר שפרסמתי לא מזמן, מערכת הבחירות הבאה התחילה הבוקר. בכל הנוגע למלחמות הבאות של ישראל, לצערי עלינו להיות חסרי רחמים מבחינה הסברתית. אמנם המציאות מורכבת והגיוני הוא שההסברה צריכה לדברר את המציאות הזו כדי לתת למדינת ישראל את המרחב להילחם ולפעול ככל שידרש, אבל בעצם זה לא עבד ועלינו להיות יותר רעים מהרוע עצמו, יותר "אנטישמים" מהאנטישמיות עצמה ולעשות את כל הספינים שידרשו ברמה ההסברתית בשביל לשרוד במציאות הבלתי אפשרית הזאת. המסר הוא המסר, פחות זה יותר.

== == == == == == == == ==

לכל הפוסטים שלי מהמלחמה
לכל התמונות מהמלחמה הראשונה
לכל התמונות מהמלחמה השנייה