מאז שיצא האייפד הראשון התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. אני לא מצליח לשבת ולקרא ספרים. עיתונים כן, מאמרים כן. מגזינים כן. ספרים לא.
בערך באותה תקופה עברה לי מחשבה בראש שאם אי פעם אלך לתואר שני, לא אדפיס יותר דפים. הכל יהיה סרוק, הכל יהיה על אייפד. אי אפשר יותר עם כל הניירת הזו, חבל על הכסף, חבל על כל המשקל. 2012 למען השם.
לפני כמה ימים חיפשתי חומר על אינטליגנציית המונים באתר שיתוף מצגות. מצאתי מאמר אבל חשכו עיניי. המאמר באורך של 5-6 עמודים. כשלמדתי באוניברסיטה, לא היה מאמר קצר מ- 25 עמודים. מקראות שלמות אכלתי. סוציולוגיה לומדים באהבה או שסובלים ביג טיים.
מאז שאני באינטרנט אני מאמץ מוקדם של טכנולוגיות. מאלה שמכירים משהו הרבה לפני שעיתונאים כותבים עליו. ועם זאת, מה שתיארתי בשורות הראשונות של הפוסט הזה לא נכון רק לי. הוא נכון לכל אדם שמחזיק סמארטפון, כל אדם שיש לו לפטופ, כל אדם שאי פעם השתמש במסנג'ר כלשהו.
אומרים שזו הזמינות שלנו דרך הטלפון שהפכה אותנו למטורללים לגמרי, שגמרה את חיי המשפחה, את היכולת שלנו לחשוב בשקט, לחשוב לעומק. אבל זו לא הזמינות, אלה הנוטיפיקציות, ההפרעות האלה שקופצות מהטלפון, אלה שמסיתות אותנו מהדרך שבה אנחנו הולכים. ההתראות האלה הן סוג של הפרעות קצב בתפקוד היומי שלנו, סוג של הפרעות שגורמות ללב שלנו להחסיר פעימה בכל פעם שאנחנו מרגישים צלצול, רטט או סתם קפיצה של נוטיפיקציה צבעונית.
זה מה שאני עושה.
כמה פעמים ביום אתם מדברים עם אנשים ופתאום באיזשהו שלב מרימים את הטלפון ושוקעים בתוכו לכמה שניות? כמה פעמים עשו לכם את זה? כמה פעמים זה קרה לכם בראיון עבודה? כמה פעמים זה קרה לכם עם חברים, ההיעלמות הזו? מכירים את הסרטון המצחיק על זוג שמקיים יחסי מין ומעדכן בטוויטר תוך כדי?! בדיעבד זה לא טוויטר עצמו שממכר את האנשים אליו, זה הנוטיפיקציות מהטלפון שגורמות לנו לחזור אליו שוב ושוב. אותו דבר עם פייסבוק. זה לא האנשים, הרי האנשים משעממים, אתם משעממים, אנחנו משעממים. אלה הנוטיפיקציות שגורמות לנו את תחושת ה"אֶה!" הקטנה הזו, אם זה אדם חדש, הודעה או תגובה.
ואז אנחנו מפסיקים להיות יכולים לקרא ספרים. או מאמרים בני יותר מ-350 מילה (לא כולל את הכתבה המטורפת הזאת על האינטרנט של הפטריות, תראו כמה לייקים אלהים). או בכלל להיות לבד עם עצמינו, להיות לבד ובשקט פתאום משגע אותנו ואנחנו בורחים את כף היד כדי לא לחשוב שמה, כדי לזוז עם העיניים…
מכירים את הפעמים בהם אתם שוכחים את הטלפון שלכם בבית? אז אם אתם בטטות אתם עסוקים בלסבול מזה אבל רובכם לא בטטות ובטח כבר חוויתם את תחושת השחרור המטריפה הזו של להיות טלפונלס. ובאמת, ממה כבר אפשר להיות משוחררים, אז אי אפשר להשיג אתכם בטלפון, סו פאקין וואט?!
אבל זה בדיוק זה. כשאי אפשר להשיג אתכם אתם משוחררים. זה נכון פי כמה כשמדובר בסמארטפון שמחובר לרשת.
תחשבו שכל דבר שגורם לכם לעשות משהו אחר ממה שתכננתם לעשות מסיט אתכם מהמטרה שלכם. הטלפון שלכם הוא היום הגורם מספר אחד שמסיט אתכם מהכיוון שלכם, וזה יותר עמוק ממה שנדמה בתחילה.
בתחילה זה אולי נדמה כאילו היום יום שלכם סופג סטיות קלות של שניות מעטות מהכיוון הראשי, אפילו אם הן מצטברות קצת, אבל בטווח הארוך זה מגיע לזה שאתם לא יכולים לשבת בשקט לזמן ממושך, קשה לכם להיות ממוקדים בבני שיחכם ליותר מכמה דקות, אתם לא מצליחים לסיים או אפילו להתחיל תהליך חשיבה עמוק מבלי לסטות לכל מיני היסחי דעת אחרים ואם זה לא היה טור על השפעות הטכנולוגיה על בני אדם בקלות הייתם יכולים לחשוב שאני מדבר פה על תסמיני הפרעות קשב וריכוז.
בסופו של דבר, צריך לדעת לעצור את הדברים האלה כי אמנם חשוב להיות בחזית הטכנולוגיה ולהבין לעומק את חווית המשתמש אבל מי שמאבד את היכולות המנטליות האלה שלו (הן הולכות לאיבוד!)יצטרך אחר כך לברר איך משיגים אותן מחדש.
Last week I gave a talk at the AJC Jerusalem HQ.
I spoke with them a little bit about what is social media marketing and gave them some tips on what a non profit should do in this new media thing everyone talks about. Here's my presentation, you're more than invited to subscribe to my channel too.
We're living in the age of technology, we're living in the age of crowds, we're living in the age of no privacy, the age of the people, few years after we started realizing the world is flat (amazon), and have no doubt- the world is flat.
In this day and age, advocacy, the regular advocacy, as you all know it, is dead. Sure, you can still see it in the news from time to time, you can watch it on youtube, but the greatness of the few good women and men working in the advocacy business is like shooting the Spanish army with arrows while they came to hit the Mayans with rifles.
Why Climb a mountain? Because it's there. Star Trek 5
Although regular, flesh and blood, face to face, international, cross country advocacy is very important, its too expansive, too low volume, too low tech, too slow and doesn't allow the masses to opt-in in an age when "power to the people" is a fact of life.
I'll give you an example to what I'm saying: today a lot of people are spending a lot of time in pro Israel advocacy online even though they don't get paid and no one asked them (in the other side it's even more wide spread). If you ask them, they'll tell you it's important to them and its the least they could do. Bu I want to argue one more thing about it: They enjoy it and that's the secret of it all. This is the secret and this is the solution. People are enjoying advocating for things they love, and when they can also see who's on their side and who's against them it turns them on even more. Cause and effect. People are advocating online almost religiously because they can. They do it from the same reason people are climbing a mountain- because it's there.
And that's why only crowd sourcing can make a difference in the field of advocacy, because the power of the many outreach and out maneuver the power of the few or the one and the side who understands this and acts sooner accordingly will dominate the conversation.
You cannot defeat people doing something from love or joy, it's futile. Enroll them to your side.
PS- In the context of today's online security threats, you can replace the word advocacy with business intelligence/politics/information/security/hacking and you'll get the same solution, crowd sourcing is the new kid on the block.
Late edit: a post in Hebrew about Mass intelligence vs. Gov' intelligence
עריכה מאוחרת: אינטליגנציה מדינתית תיכשל מול אינטליגנציית המונים
ישבתי בוועדה לבחינת הכללים למתן תעודת עיתונות. הוועדה הזו התכנסה בחודשים האחרונים על מנת לעדכן את הכללים עבור מתן התעודה.
בוועדה ישבו עיתונאים לשעבר, אנשים מהתעשיה, מהאקדמיה, מעולם המשפט ומלשכת העיתונות הממשלתית. האחרונים גזרו על עצמם לא להתערב כלל בדיוני הוועדה בכל הקשור להחלטות ולהמלצות. הלכה למעשה, לע"מ הקימה את הוועדה הזו בכוונה לקבל את מלוא המלצותיה מראש, כראוי, וזו כדי שלא יהיה למנהל לע"מ שיקול דעת בכל הקשור למתן התעודה. אני חוזר, מנהל לע"מ ביקש שלא יהיה לו שיקול דעת ושהקריטריונים לקבלת התעודה יהיו ברורים ככל הניתן, על מנת למנוע משוא פנים ושיקולים זרים אחרים.
אני הוזמנתי לשבת בוועדה מתוקף היותי איש ניו מדיה עם ניסיון מגוון ולהציע כיצד לשכת העיתונות הממשלתית צריכה להתמודד עם כניסת הניו מדיה לתחום העיתונות.
כבר מראשית דיוני הועדה, שעסקו גם בעדכון התנאים לקבלת תעודה עבור פרילאנסרים, מקומונים, יוצרים דוקומנטריים ושאר "תומכי לחימה" מתחום העיתונות (תפאורנים, טכנאים, מאפרות, נהגי הפקה ועוד), היה ברור שכמעט שום דבר מהכללים שעודכנו לאחרונה בשנת 2006 אינו רלוונטי בואכה 2012. היה ברור שכל עולם הניו מדיה מאיר את המדיה המסורתית, בכל הנוגע לכללים הנדונים, בעידן האבן.
למעשה, הוועדה באה לפשט ולרווח את כל אותם כללים קיימים, ובאשר לניו מדיה של היום- לקבוע את הכללים מאפס, או כמעט מאפס, ופה בעצם היה תפקידי.
יש להבין, הכללים של 2006 לא מכירים את המונח ניו מדיה כלל. באותה תקופה לא היה המונח קיים, פייסבוק עוד היה בחיתוליו בארה"ב, טוויטר רק קם, יוטיוב רק נרכש על ידי גוגל באותה שנה ולהיות "בלוגר" היתה מילת גנאי של דינוזאורים על מנת להקטין אנשים ש"כותבים לעולם שהם צחצחו שיניים".
אז מה היו המלצות הוועדה בכל הנוגע לניו מדיה?
ראשית, שינינו את הגדרת מהו "אמצעי תקשורת". כתבנו שזהו "עיתון מודפס או אינטרנטי או בפלטפורמה דיגיטלית אחרת". מודפס זה ברור. אינטרנטי פירושו פלטפורמת אתר או בלוג. הוספנו פלטפורמה דיגיטלית אחרת שפירושה אפליקציה לסמארטפון או לטאבלט שיכולה ותחליף אתרים בבוא העת, כשבראשי עמד ה- Daily, עיתון יומי שמופץ באייפד בלבד.
שנית, עניין התפוצה. בכללים של 2006, עמדה תפוצת אתר על 20,000 יוניקים ביום. תפוצה כזו יכול להשיג רק אתר עם תקציבי תוכן ופרסום גדולים. את התפוצה המלצתי להוריד ל- 10,000 ביום. בבואי להמליץ על כמות כניסות לאתר ועוד עבור בלוגרים, הזנב הארוך של האינטרנט, 20,000 הוא תנאי שהציבור לא יכול לעמוד בו. מאידך, חצי מזה זה דווקא מספר שפרו-בלוגים, פרו-בלוגרים ומיזמי תוכן חדשים דווקא כן יכולים לעמוד בו כשמה שנדרש מהם הוא כתיבה יומיומית בכמות מספקת. בראשי עמדו מספר דוגמאות למקרי הצלחה בארץ. איני יכול לומר כמה כניסות יש להם היום, אך גם מבלי לבדוק אני חותם שהם עוברים את הכמות הזו: אתר סלונה הוא מיזם תוכן רציני שראוי שיהיה יקבל את ההגדרה כלי תקשורת. כך גם הבלוג ניוזגיק, בלוג טכנולוגי שהייתי שותף בהקמתו ב-2009, כשבזמנו קבענו שבאתר יהיו 5 כתבות חדשות מידי יום. חורים ברשת, בלוג נוסף שאולי אפשר לראות בו היום כבר אתר על תרבות דיגיטלית, גם הוא עומד בסטנדרטים האלה, ויש גם אחרים בתחומים מגוונים, כולם מתעסקים בנישות והם ללא ספק בזנב הארוך. זאת ועוד, ברגע שמיזמי התוכן האלה נחשבים כלי תקשורת, הם יכולים לבקש תעודות עבור הכותבים שלהם.
ומה עם אותם בלוגרים שיש להם 1000 כניסות ביום, האם להם לא מגיעה תעודה, ומה עם 5000 כניסות ביום? השאלה הזו העסיקה אותי, אני מודה, אך הייתי חייב לחשוב גם על ערך התעודה, שכן הרחבת שער הכניסה יכול להפוך את התעודה ללא רלוונטית אם תופץ לכל מי שמבקש. כמו כן, ביקשתי לוודא באמצעות אותו רף, שאכן מדובר באנשים שזהו עמלם, שהם מקצוענים שהרימו את אותה פלטפורמה או מועסקים על ידה והרף הזה הוא משהו שניתן לעמוד בו עם השקעת זמן נאותה, עבודה מקצועית נכונה ועם חשיבה עסקית. ואפרופו ותק- אותו אתר או בלוג, כך קבענו, יפעל לפחות שנה טרם הגשת הבקשה הראשונה. זוהי אותה שנה בה יכול בלוגר להפוך להיות פרו-בלוגר אם יעבוד נכון.
לבסוף, הוועדה החליטה לשנות את שם התעודה מ"תעודת עיתונות Press Card" ל"תעודת לע"מ GPO Card". שינוי השם סתם את הגולל על המיס-קונספציה הקיימת בקרב עיתונאים אותם פגשה הוועדה, שגוף ממשלתי קובע מיהו עיתונאי או שיש לו איזושהי אמירה על מקצוע העיתונות. ועל כן, תעודת לע"מ לא באה לקבוע מיהו עיתונאי, זו תעודה שבמהותה היא כרטיס גישה לאנשים שהמקצוע שלהם קשור בעולם העיתונות.
לקריאת דוח הוועדה, כולל ההמלצות החדשות, אפשר להתחיל לקרא מעמוד 7.
Two hours after the end of the Like for Israel Hackathon I've worked so hard to create, I feel I took part in a little history that happened. Never before have developers met in order to contribute their skills for Israel like this. It was one of the most beautiful crowd sourcing I've attended. The Like for Israel hackathon was a success, or at least, the hackathon part of the hackathon, in a sense that now, that mobile applications have been developed successfully, it's the time for the PR and advertising part to do the magic.
I can't talk yet about what applications were developed since some need final touches by the developers and by designers. Other than that, I still need to create the place to show them all and give all the respects to all the apps, which are just awesome!
Thanks again to everyone who came and gave their time, I'm very proud of the work you all did. Big Thank you for the sponsors of the event: Genesis, Rhodium, Google, Appsfire and Amazon.
More photos from the Like for Israel Hackathon.
I'll keep you updated.
The concept of re-branding Israel is a good idea and good ideas are worth implementing. This idea started when the government hired branding experts to deal with how Israel looks in the eyes of the world. The solution was simply "let's make them look at the good things in Israel and not the bad things".
The idea failed, but not because it was bad. Implementing it failed.
Here is why:
A. Context. Context is the God and the devil of all things. Context will decide whether something is a success or a failure. When we play in the context of delegitimization, it's basically a box we're stuck in. Even if we try to think out of the box we basically can't. Israel will always fail when the context is against it.
I wrote about the context issue in my post about the creation of a pro Israel calendar and suggested that as long as Israel and pro Israeli ambassadors- organizations and individuals keep responding to anti-Israel events and delegitimization concepts (the anti Israel context) there can be no re-branding of Israel.
B. Centralization. Governments are used to a system where they control the agenda. But today, for better or worse, everything moves so quickly – largely as a result of the mobile and the web, instant responses are required and large institutions such as governments have great difficulty accomplishing this. Therefore, a new approach is needed. The right thing to do is to let go. It's better for Israel to outsource this job to all its committed agents in Israel and abroad and instead of controlling/managing them, just empower them to do what they are passionate about.
C. Top down thinking. Even if there was a re-branding process in motion, it didn’t reach the general public, not enough people knew about it, it didn’t reach the target, not in Israel, not in the world. It stayed "inside the industry". Maybe there wasn’t enough money spent on marketing the idea, but if I can suggest a more 2.0 point of view to this- there weren't enough people committed to the process, people who will plant the seeds in different communities and countries and make them bloom. In other words, no viral effect was set to kick-start, and you all know that in the center of every success there's a rigorous plan.
D. Subprime. Organizations don't necessarily speak or communicate with one another in order to co-operate for the greater cause. They fear for their budget, a budget that comes from donors. The more events and email addresses you get, the more you're worth, that's the basic logic. It's simple but nasty. It makes organizations compete with one another where they should work together.It's our Subprime, It works (to a point) but it's taking us straight down, it's a curse.
E. Communication. Even though Israel is using social media (MFA holds more than 100 Facebook pages and some more social utilities in the social web), the government doesn't get the 2.0 idea (fast enough) or the 2.0 way of making things. In the beginning of it everyone thought that getting high amounts of likes is the game, but as we grew up we realized it's not about the number (old 1.0 way), it's about the engagement (2.0 way)- making people engage with you and engage for you with their friends, making them your ambassadors online.
There's a joke in Hebrew that says you can sum up all Jewish holidays with one sentence: "They tried to kill us and failed, let's eat."
When you look at tradition, tradition is something that comes from your religious holidays and you don't doubt them because they're old. Of course, for any country, there is also a civil tradition, so for instance, when you look at Israel, you find days like Independence Day or the Holocaust Memorial Day (They tried to kill us…).
In recent years we're witnessing the birth of a made up tradition, a "delegitimizer's calendar". Totally civil and not a religious (yet), it's being invented and celebrated sporadically by pro- Palestinian organizations and individuals who use social media to communicate and create viral effects. But these sporadic events are starting to grow roots and these roots mean there's a new calendar being invented today, a calendar that is very dangerous for Israel.
Even though this calendar is not institutionalized (yet #2), it influences Israel and the Jewish world tremendously and in the midst of the Arab Spring we are witnessing a "Delegitimization of Israel Spring". Quick view of this new calendar: May 14th is "Nakba Day" , invented by Arafat in 1998. June 5th is Naksa Day, invented in 2011 and was led by the Syrian dictator, Assad. Flotilla day, which started 2010 by Muslim Brotherhood's Turkish IHH is somewhere around May 31st and lately we may have witnessed the birth of "The Week of Solidarity", July 8th-16th with the failing "Flytilla". September is already "occupied" with the "Durban Celebration" and if the Palestinians succeed in their UDI we'll have two annual events there too. Getting the picture?
What does it mean for us?
Delegitimization events carry the nature of resistance to Israel, so every time a "delegitimization holyday" is created we respond, which is the opposite of being creative or pro active. It's being responsive, defensive, and it makes us use the word "Hasbara" we all hate. We hate it so much we started calling it "Public Diplomacy" to feel better, but the truth is that as long as we keep responding to the delegitimizer's calendar we'll keep being led by them when what we need is to lead.
How?
We need to create a Pro Israel calendar, a new civil calendar of worldwide events, independently carried out by pro Israel organizations cooperating with each other. With each other. There's enough room in the "pro Israel calendar" for everyone to take part in its creation. The calendar will celebrate Israel as an agenda rather than as a response and it will be as international and decentralized as possible. Creating this calendar will enable us to create a tradition of pro Israel. As we can see, new traditions are not less important or less effective as old traditions.
Let's, just for once, eat because we decided to eat and not because they tried to kill us and failed.
הדבר המרכזי שחסר היום במדינה היא תשתית שתעודד יזמויות בתחום הסייבר והדיפלומטיה הציבורית.
מאז שחזרתי מוושינגטון לא כתבתי בבלוג ולא כי לא היה לי מה. וושינגטון היתה אירוע מכונן בשבילי, אירוע שיא של הבנת איך נראה העולם הפרו-ישראלי-פרו-ציוני, איך נראית ישראל מבחוץ וכמה תומכי ישראל, יהודי התפוצות, מאוהבים במדינה הזו שהיא הגאווה שלהם. (לא כתבתי כי) הייתי צריך לברר מי אני כציוני, מי אני כיזם, מי אני כאיש מדיה חברתית ומי אני כאחד שנלחם על שמה הטוב של מדינת ישראל באינטרנט.
וזה מה שעשיתי, ביררתי ולמדתי כמו שאני תמיד מברר ולומד, דרך הרגליים. אחרי המשט (31 במאי 2010) ואחרי שעזבתי את גיתם קפצתי ראש כדי להבין מה קורה במדינה הזו מבחינת הסברה, מבחינת מי האנשים במסדורונות הממשלה שעושים משהו בתחום הזה, מיהם היזמים שאכפת להם, מיהם הסטודנטים, המרצים, המתכנתים, האמנים, העיתונאים, הבלוגרים, אנשי הרשת, האנשים עם הכסף, המושכים בחוטים, אלה שרק מדברים וכל השאר. מיפוי הוא ראשיתה של הבנה.
אני חושב שעברתי דרך הרבה מאד אנשים, הרבה מאד אנשים מכל שדרות העם ומיפיתי, לפחות אצלי בראש, מי נגד מי וכמה כמה.
גיליתי אנשים נהדרים. אלה אנשים שיתנו את הזמן, המשאבים והקשרים שלהם והם מתים לתת את המוח והיכולות שלהם עבור העם והמדינה הזו והלב פשוט נפתח וצוהל כשפוגשים אותם- אלה האנשים שפגשתי.
אבל מעבר לכל אלה, מכיוון שאני אחד היחידים בארץ שכותב על מדיה חברתית בהקשר של ישראל (צבא, ממשלה, משברים, איך עושים את זה מעבר לים וכו'), אני חושב שהבנתי מה כל כך חסר פה, וחברים, זה לא טכנולוגיה.
בשנה האחרונה שמעתי יותר מכל את התלונה של חברים שלי שהמדינה לא עושה הסברה ושאנחנו ממש כצאן לטבח בתחום הזה. אני רוצה להטיל ספק בעמדה הזו ולהציע עמדה נגדית:
אינטליגנציה מדינתית לעולם תיכשל אל מול אינטליגנציית המונים ולכן אל לנו לתלות איזושהי תקווה בממשלת ישראל או בעומדים בראשה בכל הנוגע לדיפלומטיה הציבורית (להסברה) מהזן החדש הזה שאנחנו חווים פה מאז עופרת יצוקה (אז היו בערך 2 מליון יוזרים ישראלים בפייסבוק, היום יש מעל 4 מליון, לא אתפלא אם כבר יש 5 מליון).
אומר זאת אחרת: על תומכי מדינת ישראל להבין שמול נסיונות הדלגיטימציה והאנטישמיות הקיימים ברשת יש לעמוד כאינדיבידואלים או כקבוצות ולא לחכות שהמדינה תעשה משהו. כאמור, חכמת ההמון לעולם תנצח את המדינה (ההוכחות של 2011 מוכיחות זאת, וגם ישראל כבר יודעת את זה מהמשט). ולכן אם כבר לעשות משהו אז להתארגן בקבוצות ולפתח יזמויות עצמאיות כי למדינה אין את הכלים.
הדבר המרכזי שחסר היום במדינה היא תשתית שתעודד יזמויות בתחום הסייבר והדיפלומטיה הציבורית, שווה לראות איך מרימים כזו.
אובמה ונתניהו- אובמה עם שפתיים מתוחות, רגליים משולבות ויד אחת מחזיקה את השנייה
ביבי מרצה עם ידיים פתוחות, אובמה מסתיר את הפה
את הפגישה בין ברק אובמה לביבי נתניהו ראיתי ביומן של יום שישי. על המסך היתה תקלה של הערוץ, הם הריצו אחורה את הקלטת ורק אז שידרו אותה כראוי (וידאו בסוף הפוסט). כמובן שלא היה אפשר להבין כלום, אבל שפת גוף מדברת בלי מילים והיתה תחושה (שאחר כך אומתה) שביבי נתן חתיכת הרצאה לאובמה ואובמה אחז בסנטר שלו ובלחיו תוך כדי הקשבה (תכף נגיע לזה). חוץ מזה, אפשר לראות לראות את שפת גופו של אובמה: לשפתיים אתייחס אחר כך אבל שימו לב לישיבה עם הרגליים המשולבות ושימו לב לידיים שנמצאות אחת בתוך השנייה. חופש בטח אין פה. מתי אנחנו מחזיקים ידיים ככה? הרבה פעמים אנחנו עושים את זה כדי להסתיר כעס או תסכול, אנחנו מנתבים את הרגשות שלנו לתוך הידיים, זו בתוך זו, כדי להסתיר את רגשותינו. אחר כך הן יוצאות מזיעות.
בתמונה השנייה אפשר לראות את אובמה מחזיק את פיו עם ידו הימנית. אנחנו מחזיקים את פינו על פי רוב כאשר אנחנו מתעניינים ומסוקרנים, ומאידך, כאשר אנחנו רוצים להסתיר את הרגשות שלנו שמתבטאים בפה (מתח, תסכול, כעס), כמו עם הידיים מהפיסקה הקודמת. פעמים רבות נחזיק את הפה כדי להזכיר לעצמנו לא להוציא מילה בזמן שבן שיחנו מדבר. לדעתי זה בדיוק המקרה. מצד שני יש את נתניהו שמדבר אל אובמה, רגליו פתוחות וישובות, כל גופו פונה לאובמה וידיו פתוחות. ידיים פתוחות יכולות לשדר את המסרים הבאים: "קח את מה שאני נותן לך!", "תבין את מה שאני אומר לך!", "מה אתה רוצה ממני?!", "אני מאמין לחלוטין במה שאני אומר". לדעתי מדובר פה בשילוב של "קח את מה שאני אומר", "תבין אותי" וגם "אני מאמין בדבריי". ועם זאת, בגלל המתח שבין השניים שנראה לכל אורך הישיבה המשותפת בין המצלמות, נראה שאם לא היה מדובר פה בשני מנהיגי מדינה היינו יכולים לפרש את הידיים של נתניהו גם כהתחלה של אלימות, אבל כזו שמגיעה מרצון להגנה עצמית, ואני כמובן מפריז, אבל ככה זה בני אדם, גם כשהם ראשי מדינה.
הנה עוד כמה דוגמאות:
ynet: "אובמה ישב בנוקשות והרבה להביט לעבר העיתונאים כשהוא משבח את הקשר בין שתי המדינות.
כשראש הממשלה הישראלי דיבר הוא עשה זאת בעוצמה ולהט. הוא השתמש בידיו כשפרש את חזונו לשלום, בזמן שאובמה ישב עם מרפקיו על משענת הכיסא וידו מחזיקה את הסנטר".
וולסטריט ג'ורנל טען שביבי "נזף" באובמה:
"Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu delivered a rare public rebuke of President Barack Obama at the White House, declaring that Israel would never accept the terms of his proposal to resume peace talks with the Palestinians."
ומכתבה נוספת מהג'ורנל
"Mr. Obama sat somewhat stiffly and mostly looked to reporters in the room as he repeatedly praised the bond of friendship between the two countries. When the Israeli prime minister spoke, it was with force and passion. He gestured with his hands as he talked about his vision of peace, while Mr. Obama sat with his elbow on his armchair and his chin in his hand."
ועוד כמה מילים למחשבה:
הבעות פנים הן הצורה הפיזית של הרגשות, כלומר, אפשר לדעת איך אדם מרגיש לפי הבעות שיש על פניו, גם אם הן קצרות ביותר. שפת גוף, לעומת זאת, היא התוצאה של אותם רגשות. ועכשיו משזה נאמר, שימו לב לתמונה למעלה, הסתכלו על השפתיים של אובמה. השפתיים שלו מתוחות וצמודות אחת לשנייה. זה קרה גם לאדם שלידו בזמן אחר. עכשיו שימו לב לתמונה למטה, ולביבי נתניהו:
השפתיים המתוחות של ביבי והשפתיים הקמוצות של אובמה
השפתיים של נתניהו נמתחות ונצמדות אחת לשנייה, מעיד על קושי. אובמה לעומתו קימץ את שפתיו, גם זה קושי. מי יותר כועס לדעתכם?
ויש עוד דוגמה, גם היא קשורה לאובמה, אבל למחמוד עאבס:
מחמוד עאבס מצמיד את השפתיים שלו. קושי.
photos by: AP and Reuters
In Cast Lead, the work of Dan Peguine and Arik Fraimovich has introduced QassamCount, a Facebook application which used your status updates in order to tell the world how many rockets, missiles and mortar shells were fired on Israel. The success was phenomenal but Facebook decided it's not going to allow any more "donations" of status updates like this and changed the terms of use.
What is a Qassam Qassam Missile attack on Sderot 2007 What are Qassam rockets?
In the past 3 weeks we've all been hearing about the escalation in firing Qassams, Grads and yesterday, an anti tank R.P.G rocket hit on a school bus. We've been working on creating the next QassamCount. please like this page.
Now, since the Facebook Terms havent changed, we found another solution that resembles the old application. It's a bit more complicated, not one click, but it'll do the same thing, and also, will let you choose if you want the updates to be as a Status Update, a Shared Link or a posted Note. Also, it'll update your feed in about 15 minutes from original posting.
This is the How To Guide to connect your Facebook (and Twitter) to QASSAMCOUNT:
1- Go to http://dlvr.it and register.
(email, a password, and the confirmation link in your email)
2- Click the "Add Route" button.
3- In a new popup- copy paste QASSAMCOUNT's rss url: http://qassamcount.com/updates/rss
4- Then, add a destination. Choose your Facebook (or Twitter, or whatever you use).
5- Connect your Facebook to the dlvr system
6- Move to the "Post Content" tab and choose if you want to get it as a shared link, a status update or a note. Whatever you want.
7- In the same Tab you can also write a prefix, to give the auto update a more personal touch.
8- Click SAVE.
9- Tell your friends to do it too. Share this blog post.
dlvr.it- add the QassamCount RSS and your Facebook
Feed the QASSAMCOUNT RSS: http://qassamcount.com/updates/rss
Choose destination
Choose the kind of update you want. Also, write a prefix
What is a Qassam Qassam Missile attack on Sderot 2007 What are Qassam rockets?
