כשמתעסקים בשאלות של קהל ברשת מתחילים להבדיל בין כל מיני מונחים שעולים בשיחות כמו קראוד סורסינג (Crowd sourcing) שהוא בעברית מיקור קהל ואינטליגנציית המונים ( Crowd intelligence) שהוא בעברית חכמת ההמונים.
אינטליגנציית המונים וקראוד סורסינג בצורתם הדיגיטלית התחילו למעשה ברגע שלגולשים היו פלטפורמות שאיפשרו להם לדבר עם אחרים, או אם לדייק, ברגע שהאינדיבידואל החל להיות כלי תקשורת עם כלים כמו בלוגים, פייסבוקים וטוויטרים.
מה זה חכמת המונים ומה זה קראוד סורסינג?
יש הבדלים דקים בין חכמת המונים וקראוד סורסינג. אנסה לשים עליהם את האצבע, סילחו לי על הצורה הגסה:
חכמת המונים
חכמת המונים זה לשאול אנשים מה הם חושבים בתחום כזה או אחר.
חכמת המונים זה לשאול אנשים מה הם היו עושים אם היו עומדים במצב שלכם.
חכמת המונים היא בעצם סקר במטרה להשתמש במחשבות של הגולשים.
דוגמה נהדרת לשימוש בחכמת המונים היא דרך משאים ומתנים, כאשר בזמן המיקוח מוכנס הקהל על מנת לשחק בצד של מקבל השירות מול נותן השירות. הנה דוגמה אמיתית בה השתמשתי בחכמת ההמונים, בדיוק לפני שנה כשעברתי מאורנג' לפלאפון. בקצרה, השתמשתי בחבריי בפייסבוק על מנת לוודא שהחבילה שקיבלתי מהחברה הסלולרית אכן משתלמת. משהבנתי שלא, השתמשתי בידע שניתן לי על מנת לשפר עמדות. (כתבתי על זה בזמנו- מה יעשה צרכן מתוסכל שאין לו 3000 חברים)
קראוד סורסינג
קראוד סורסינג זה לבקש מאנשים לעשות משהו
לממן קמפיין בחירות זה קראוד סורסינג (קראוד פאנדינג ליתר דיוק), כי זו הנעה לפעולה.
לבקש מאנשים שיערכו ערך בוויקיפדיה, ידווחו על פקק תנועה או יערכו את המצגת לטד כמו שעושה ליאור צורף, זה קראוד סורסינג.
לבקש מהרשת שתעזור לכם למצוא קונטקט מעבר לים, זה קראוד סורסינג.
קראוד סורסינג היא בעצם הנעת גולשים לפעולה.
הנה שתי דוגמאות לקראוד סורסינג: הראשונה שלי, השניה של ליאור צורף. אני מחפש קונקשן, ליאור מבקש עריכה של המצגת שלו לטד.
ליאור במקרה הזה משתמש רבות במושג חכמת ההמונים, אבל אני חושב שהוא טועה וצריך להשתמש במונח קראוד סורסינג, מכיוון שהוא לא משתמש רק בידע של האנשים אלא גם ביצירה של תוכן של ממש.

בכנס המתקרב של "רשתות ודמוקרטיה" אני הולך לדבר על דיפלומטיה ציבורית ועל איך היא "מופרעת" בשנים האחרונות על ידי טכנולוגיות, יזמויות, חשיבה מחוץ לקופסה ועל ידי קראוד סורסינג. אני הולך לדבר על דינוזאורים, על סטאר טרק, על פייסבוק ועל אהבה.
הכנס הולך להיות בעברית כמובן וכמובן שגם אני אדבר בעברית, אבל את המצגת עצמה הכנתי דווקא באנגלית.
שם ההרצאה שלי (שמתוזמנת ל- 15 דקות) הוא Public Diplomacy Disrupted. השם הוא התכתבות עם המונח Disruptive Technologies שמתאר על פי וויקיפדיה:
" innovation that helps create a new market and value network, and eventually goes on to disrupt an existing market and value network (over a few years or decades), displacing an earlier technology."
Harper Reed works for Threadless, the crowd sourced design community, established at 2000. In this video, Reed presents his five tips for building a better community for your business. Here are the five tips:
1- Authenticity
2- Purpose
3- Safety
4- Empowerment
5- Trust
The video is less than 17 minutes and I found it really helpful. Enjoy.
1- All new media specialists know that most marketing executives don't get social media unless its broken down to the language they get, i.e a simple "show me the money" ROI conversation.
2- It is crystal clear to new media people that there's a lot of money in social but that the money never comes straight forward but rather indirectly. Dell, however, showed it's possible to make it in the shortest way possible.
3- Customer support was the new marketing of 2009. We're now at 2012. Crowd sourcing is the new marketing.
4- Community management is a new role companies should hire. It comes a few years after the social media manager/director role was invented, circa 2007-8.
5- Crowd sourcing and community management should be combined.
6- Companies already use crowd sourcing for customer support by using forums.
7- Companies should invest in the R&D of crowd sourcing. It will allow them to grow in the areas of R&D, customer support, customer relations, marketing, sales, future projects and PR.
8- ROI from crowd sourcing will come more from indirect ways than it will come from direct ones.
Here's a short video about crowd sourcing
קיבלתי המון תגובות על הפוסט שדיבר על החיים הדיגיטליים שלנו. מצד אחד, אנשים מאד רוצים את חייהם בחזרה, ומצד שני הם פוחדים להתנתק, לא להיות זמינים כל הזמן, יכול אפילו להיות שהם לא זוכרים איך זה לא להיות מחוברים. מצד אחד הם מבינים שכשהם נכנסים לעולם של הטלפון שלהם אז המוח שלהם נכבה, ממש כמו מול הטלויזיה, הם מבינים שלהיות בתוך הטלפון זה ההפך מלהתמודד. מצד שני, לשחרר זו מחשבה מוזרה, זה מפחיד אותם, אותנו, אתכם.
"עלינו להתנתק על מנת להתחבר לעצמנו".
בימים האחרונים הנמכתי את הרעש שהאייפון שלי מייצר. אני לא מתכוון לווליום הפיזי שלו, אלא לכמות הנוטיפיקציות שהוא מייצר. כך למשל כיביתי את כל הנוטיפיקציות מפייסבוק חוץ מאשר של ההודעות (כיביתי את הגובות והצעות החברות). השתקתי את הסאונד של וואטסאפ. יותר אני לא אקפוץ מהטריטון של האפליקציה. המקסימום שיכול לקרות לי זה שאראה הודעה על המסך ותו לא. אם זה לא ממש מול העיניים שלי, המסנג'ר הזה יחכה. הטוויטר שלי שולח לי הודעות אבל בשקט מוחלט. המייל שלי לא מצפצף לי כשיש לי מייל חדש.
וכך למעשה, תוכנה אחר תוכנה, השתקתי אותן לרמה בה אני שולט וקובע ולא הן. הגדלתי לעשות כשיצאתי אתמול לבלות, הלכתי עם הטלפון אבל כשהייתי עם אנשים נוספים כיביתי אותו כדי להיות נטו איתם, או פשוט מחובר, מחובר למציאות בלי דלת אחורית לטכנולוגיה. אומר זאת כך יונית, טלפון מושתק זה הניו אייג' החדש. כשאין לאן לברוח מפסיקים לנסות.
יש המון עוד מה לעשות בנוגע לחיים הדיגיטליים והשפעתם על חיינו והווייתנו. אישית אני דוגל בשיטת Reclaim your life או ב- Occupy SelfStreet הלכבוש את וולסטריט בגירסת האני המשועבד לטכנולוגיה. ירדן לוינסקי, אגב, כתב תכנית 12 צעדים לגמילה מהתתמכרות לעידכונים. לוינסקי, פסיכיאטר במקצועו, מדבר המון על טכנולוגיה בהקשר הנפשי (תעשו מנוי) אבל על עוד דברים נוספים כמובן. אישית, לא הסכמתי שם עם כל מילה כי אני מאמין יותר בגישת כיבוי ההפרעות מאשר ביצירת תרגולות חדשות להתמודדות עם התמכרות, אבל זה אני.
לסיום, גיל דיבנר צייץ את הדברים הבאים מהפה של אריאנה הפינגטון בכנס DLD: "עלינו להתנתק (מהאינטרנט) על מנת להתחבר לעצמנו ולחכמה שלנו". אני חושב שזה אומר הכל.
בעוד מספר ימים אני הולך לדבר באירוע ראשון מסוגו בישראל שמדבר על דמוקרטיה ברשת. האירוע היחודי יתקיים ב- 5 בפברואר במרכז נא לגעת ביפו. עד אתמול היה האירוע בתשלום, אך בגלל הדרישה הגוברת הוא נפתח לקהל הרחב ללא תשלום. יש לציין, עם זאת, שמספר המקומות מוגבל ורצוי להירשם בהקדם כדי להבטיח את מקומכם.
בין הדוברים אפשר למנות את שיזף רפאלי, נתן ליפסון, נעם למלשטרייך, שירי פרסיגר כהן, סשה דראטווה, כרמלה אבנר, מיכל לוי ואחרים. הגוף שעומד מאחורי הכנס הוא "המרכז הישראלי לרשתות ודמוקרטיה" שהוקם לא מכבר בשנת 2011 כפועל כחברה לתועלת הציבור ללא כוונת רווח בניהולו של אדם יקר ונהדר בשם אורן מודעי.
בהרצאה שלי אני הולך לדבר על מיזם Like for Israel שהקמתי בשנת 2011, על בנייה של רשת מבוזרת של אוהדים, על חיבור המונים ממדינות שונות למען מטרה משותפת ועל ההאקאתון שנערך בתחילת דצמבר האחרון, מרתון סופשבוע לפיתוח אפליקציות פרו ישראליות (קליפ) בו נוצרו שש אפליקציות חדשניות.
מאז שיצא האייפד הראשון התחלתי להבין שמשהו לא בסדר. אני לא מצליח לשבת ולקרא ספרים. עיתונים כן, מאמרים כן. מגזינים כן. ספרים לא.
בערך באותה תקופה עברה לי מחשבה בראש שאם אי פעם אלך לתואר שני, לא אדפיס יותר דפים. הכל יהיה סרוק, הכל יהיה על אייפד. אי אפשר יותר עם כל הניירת הזו, חבל על הכסף, חבל על כל המשקל. 2012 למען השם.
לפני כמה ימים חיפשתי חומר על אינטליגנציית המונים באתר שיתוף מצגות. מצאתי מאמר אבל חשכו עיניי. המאמר באורך של 5-6 עמודים. כשלמדתי באוניברסיטה, לא היה מאמר קצר מ- 25 עמודים. מקראות שלמות אכלתי. סוציולוגיה לומדים באהבה או שסובלים ביג טיים.
מאז שאני באינטרנט אני מאמץ מוקדם של טכנולוגיות. מאלה שמכירים משהו הרבה לפני שעיתונאים כותבים עליו. ועם זאת, מה שתיארתי בשורות הראשונות של הפוסט הזה לא נכון רק לי. הוא נכון לכל אדם שמחזיק סמארטפון, כל אדם שיש לו לפטופ, כל אדם שאי פעם השתמש במסנג'ר כלשהו.
אומרים שזו הזמינות שלנו דרך הטלפון שהפכה אותנו למטורללים לגמרי, שגמרה את חיי המשפחה, את היכולת שלנו לחשוב בשקט, לחשוב לעומק. אבל זו לא הזמינות, אלה הנוטיפיקציות, ההפרעות האלה שקופצות מהטלפון, אלה שמסיתות אותנו מהדרך שבה אנחנו הולכים. ההתראות האלה הן סוג של הפרעות קצב בתפקוד היומי שלנו, סוג של הפרעות שגורמות ללב שלנו להחסיר פעימה בכל פעם שאנחנו מרגישים צלצול, רטט או סתם קפיצה של נוטיפיקציה צבעונית.
כמה פעמים ביום אתם מדברים עם אנשים ופתאום באיזשהו שלב מרימים את הטלפון ושוקעים בתוכו לכמה שניות? כמה פעמים עשו לכם את זה? כמה פעמים זה קרה לכם בראיון עבודה? כמה פעמים זה קרה לכם עם חברים, ההיעלמות הזו? מכירים את הסרטון המצחיק על זוג שמקיים יחסי מין ומעדכן בטוויטר תוך כדי?! בדיעבד זה לא טוויטר עצמו שממכר את האנשים אליו, זה הנוטיפיקציות מהטלפון שגורמות לנו לחזור אליו שוב ושוב. אותו דבר עם פייסבוק. זה לא האנשים, הרי האנשים משעממים, אתם משעממים, אנחנו משעממים. אלה הנוטיפיקציות שגורמות לנו את תחושת ה"אֶה!" הקטנה הזו, אם זה אדם חדש, הודעה או תגובה.
ואז אנחנו מפסיקים להיות יכולים לקרא ספרים. או מאמרים בני יותר מ-350 מילה (לא כולל את הכתבה המטורפת הזאת על האינטרנט של הפטריות, תראו כמה לייקים אלהים). או בכלל להיות לבד עם עצמינו, להיות לבד ובשקט פתאום משגע אותנו ואנחנו בורחים את כף היד כדי לא לחשוב שמה, כדי לזוז עם העיניים…
מכירים את הפעמים בהם אתם שוכחים את הטלפון שלכם בבית? אז אם אתם בטטות אתם עסוקים בלסבול מזה אבל רובכם לא בטטות ובטח כבר חוויתם את תחושת השחרור המטריפה הזו של להיות טלפונלס. ובאמת, ממה כבר אפשר להיות משוחררים, אז אי אפשר להשיג אתכם בטלפון, סו פאקין וואט?!
אבל זה בדיוק זה. כשאי אפשר להשיג אתכם אתם משוחררים. זה נכון פי כמה כשמדובר בסמארטפון שמחובר לרשת.
תחשבו שכל דבר שגורם לכם לעשות משהו אחר ממה שתכננתם לעשות מסיט אתכם מהמטרה שלכם. הטלפון שלכם הוא היום הגורם מספר אחד שמסיט אתכם מהכיוון שלכם, וזה יותר עמוק ממה שנדמה בתחילה.
בתחילה זה אולי נדמה כאילו היום יום שלכם סופג סטיות קלות של שניות מעטות מהכיוון הראשי, אפילו אם הן מצטברות קצת, אבל בטווח הארוך זה מגיע לזה שאתם לא יכולים לשבת בשקט לזמן ממושך, קשה לכם להיות ממוקדים בבני שיחכם ליותר מכמה דקות, אתם לא מצליחים לסיים או אפילו להתחיל תהליך חשיבה עמוק מבלי לסטות לכל מיני היסחי דעת אחרים ואם זה לא היה טור על השפעות הטכנולוגיה על בני אדם בקלות הייתם יכולים לחשוב שאני מדבר פה על תסמיני הפרעות קשב וריכוז.
בסופו של דבר, צריך לדעת לעצור את הדברים האלה כי אמנם חשוב להיות בחזית הטכנולוגיה ולהבין לעומק את חווית המשתמש אבל מי שמאבד את היכולות המנטליות האלה שלו (הן הולכות לאיבוד!)יצטרך אחר כך לברר איך משיגים אותן מחדש.








