פחות זה יותר
שתי מלחמות נלחמנו בשלוש השנים האחרונות. במלחמה הראשונה הצבא איפשר לכל מי שרצה לדווח מאיפה שרצה, לחיילים היו פלאפונים. מבחינת מדיה, זו היתה מלחמת המפרץ של 91': הדור הבא. במלחמה האחרונה, זו שנוהלה בעזה, חשבו בצבא שיש להקפיד הקפדה יתרה על בטחון שדה, לקחו מהחיילים את הפלאפונים, עיתונאים לא הורשו להיכנס לרצועה, צלמי דו"צ היו המלכים ועם לבדד שכן. למלחמה האחרונה היו עוד שני פנים: מחד, המצלמה של רמאטן ששידרה תמונה קבועה של עשן יחד עם הכתבים הזרים בעזה שהראו גופות והרס, ומאידך, החזית שפתחה ישראל באינטרנט מול שאר העולם כדי להסביר את עמדתה (בנוסף למאבק בכל חזיתות המדיה המסורתיות).
- חדר המלחמה: מבצע עופרת יצוקה (צילום: ניב קלדרון)
כשהתחלנו בהקמת מערך המדיה החברתית של מדינת ישראל, שמרכזו היה חדר המלחמה, שיערתי שהקרב על דעת הקהל העולמי אבוד מראש אבל זו מלחמה שחובה להילחם בה גם אם ידוע מראש שנפסיד ואף נובס קשות. לצערי הפסדנו, כמו ששיערתי, לשמחתי לא הובסנו ואף הראינו את היכולת שלנו בהחדרת מסרים, עוד אחזור לזה.
הבעיה המרכזית של ההסברה הישראלית במלחמה האחרונה (כמו גם במלחמה הקודמת) היא הרצון להעביר מסר מורכב שאומר שהתמונה שהם רואים בטלויזיה היא שטחית והמציאות הרבה יותר מסועפת. פה התחילה הבעיה. זה היה המסר המרכזי שניסינו להעביר לגולשי האינטרנט והעיתונאים איתם באנו במגע, ברשתות חברתיות (פייסבוק), בבלוגים, בטוקבקים באתרי עיתונות, בשירותים חברתיים (יוטיוב, פליקר, דיג ואחרים), בטקסט, וידאו ותמונה. הבעיה היתה שהמסר המורכב שלנו לא היה יכול להתמודד עם מסר אחד פשוט וויזואלי: הרס עצום ופורנוגרפיית ילדים מרוטשים.
זו היתה הבעיה במפלגות השמאל בבחירות האלה וגם בבחירות הקודמות- רצון לדבר אל השכל, לדבר להגיון, להציע מצע שפוי, אזרחי, מורכב.
אבל במקום לדבר על מה לא עבד, בואו נדבר על מה כן עבד: איווט ליברמן עבד. איווט לא הוציא מילה מהפה, הקמפיין שלו לא הוציא הגה בכל הנוגע למצע אמיתי שאנשים ברי דעת יכולים להתחבר אליו. איווט חיבר את הפחדים שלנו מערבים אחרי המלחמות האחרונות, מיקד אותם בערביי ישראל (הוא מעולם לא עשה דבר נגדם כשהיה ח"כ ושר חוץ מלדבר) והלך עם זה לכל אורך מערכת הבחירות. איווט לא דיבר על נישואים אזרחיים, לא דיבר על הפרדת דת ממדינה, לא דיבר על מכירת בשר לבן, כלום. הוא עשה בדיוק מה שביבי עשה ב-96 (כשהיה מנהל מטה הבחירות שלו), איווט עשה את "פרס יחלק את ירושלים: הדור הבא" בגרסה מעודכנת- "בלי נאמנות אין אזרחות", מסר אחד שמחבר אליו מספיק יהודים עם פוסט טראומה כדי שיצביעו לו בבחירות. ליבני אגב, נזכרה לעשות את זה בשבוע האחרון עם "או ציפי או ביבי".
לאן אני חותר?
המסר.
המסר הוא המסר.
כלומר, הפשטות של המסר היא המסר. במלחמת המסרים של העולם כפי שהוא היום- פחות זה יותר. פחות זה יותר ברמה שאנשים מצביעים על זה בקלפי. פחות זה יותר ברמה שלמדינה יש לגיטימציה לשלוח אנשים להילחם ולעמוד מול העולם או שאין לה לגיטימציה כזאת.
מה כן הצליח לנו במלחמה הזו בעזה? הרבה דברים, אבל QassamCount הצליח בגדול כשהצליח לחדור חומות של אדישות, להתפרסם בכל העולם ככלי מדויק כסכין ולהשתמש בויראליות של המדיה החברתית כדי להעביר מסר אחד- "50 קסאמים נפלו עכשיו על שדרות/אשדוד/אשקלון". זה היה המסר היחידי. מסר פורנוגרפי ממש שממש הציק לאנשים. במלחמה האחרונה השתמשנו באפליקציה הזו, שראשיתה כחשבון טוויטר, וסופה ביותר מ- 75 אלף יוזרים בפייסבוק מרחבי עולם, שדרך הגרף החברתי שלהם הגיעו לאנשים מ- 125 מדינות דרך הניוזפיד שלהם. נגענו בעשרות מליונים בתוך שבועיים. שבועיים בהם קיבלנו תלונות שהמסר שלנו מציק, ושמרוב כל האנשים שמשתמשים באפליקציה הזו לא רואים דברים אחרים. התשובה שלנו לתלונה שהסטאטוסים על הקסאם מציקים היתה שקסאמים באמת מציקים.
מה אפשר ללמוד לעתיד?
בכל הנוגע למערכות בחירות ושימוש באינטרנט, אמרתי את זה כבר בפוסט אחר שפרסמתי לא מזמן, מערכת הבחירות הבאה התחילה הבוקר. בכל הנוגע למלחמות הבאות של ישראל, לצערי עלינו להיות חסרי רחמים מבחינה הסברתית. אמנם המציאות מורכבת והגיוני הוא שההסברה צריכה לדברר את המציאות הזו כדי לתת למדינת ישראל את המרחב להילחם ולפעול ככל שידרש, אבל בעצם זה לא עבד ועלינו להיות יותר רעים מהרוע עצמו, יותר "אנטישמים" מהאנטישמיות עצמה ולעשות את כל הספינים שידרשו ברמה ההסברתית בשביל לשרוד במציאות הבלתי אפשרית הזאת. המסר הוא המסר, פחות זה יותר.
== == == == == == == == ==
לכל הפוסטים שלי מהמלחמה
לכל התמונות מהמלחמה הראשונה
לכל התמונות מהמלחמה השנייה
