Flickr's new system, which means a new GUI of how to show recent activity everywhere on the site, and a full blown statistics ability for the users (I got a pro account, not sure about the regular users), just gave me an understanding about what people are looking for, when they reach my photo stream. Two things: war and nudity (and believe me when I say that in Hebrew it sound better, with a homege to Leo Tolstoy's War and Peace, or if we turn it around we can say: "make love not war" or- let's view pics of love (nudity) and war.
Here are the statistics for my most viewd photos (on the right):

Explanation:
6 of the 10 photos are of the same girl that posed nude for me a few years ago. 2 more photos (The Tired Soldier) are actually the same frame I shared twice for the request of the crowd (a photo I took during the Second Lebanon War), I have no explanation why people find this photo so touching. 1 photo is of two special forces soldiers talking, standing really close to each other (look a bit gay, or kissing), and the last one is a frame of Karnit Goldwasser, now the widowof Udi Goldwasser who died and was kidnapped on July 12th 2006 in an act by Hizbullah that ignited the war.
I find that extremely interesting
היום קיבלתי במייל את העדכון מבלוג החטיבה הצעירה של אגודת העיתונאים.
שמחתי מאד ששומעים קולות של התעוררות שהיתה כל כך חסרה מבין העיתונאים והעיתונאים הצעירים בפרט.
ההבדל בין העיתונאים של היום לבין העיתונאים של פעם (לא אומר שהם מיושנים חלילה, מתכוון יותר לפער הגילאים ופערי התפיסות) הוא שרובם, אם לא כולם, חווים את אותם תנאי שכר, תנאי שכר ירודים, השמים ללעג את הצרכים המינימליים שאדם בן 24-35-40 צריך להתמודד איתם במדינה שלנו היום- בושה וחרפה.
בכל אופן, לא באתי לפרוס פה את משנתי הסוציאלית אלא לדבר על שקיפות. שקיפות כזו שמעסיקים לא אוהבים ושבעיקר פוגעת ביחידים באשר הם יחידים, כי מידע הוא כוח והיעדר מידע מגביר את השליטה של החזקים בחלשים (במקרה הזה-עיתונאים), מה שבאופן עצוב מזכיר לי את ימיי הביניים, זמן בו הכנסייה תיווכה בין המאמינים האנלפביתים לישו המושיע, אעלק.
אנחנו חיים היום בעידן הטכנולוגיה ואין כמעט דרך בה ניתן להסביר את הצורה שאנחנו מתחברים ומתקשרים אחד עם השני, אלא דרך טכנולוגיה. זה התחיל בטלפונים סלולריים, עבר לאייסיקיו ולמייל והגיע לבלוגים, כעת רשתות חברתיות. יש כאלה שיגידו שאפשר גם ללכת עם כלב בשדרות רוטשילד בשביל להכיר בחורה או להשתמש בתינוק התורן במשפחה כבייב מאגנט, אבל לא על אלה באתי לדבר.
משכורות לרוב אינן סוד, בטח לא בעיתונות. כן, יש כמה חוזים אישיים (דבר חולה למדי כשמדובר על שכר נמוך), אבל רוב האנשים העוסקים במלאכה ויושבים באופן ספייס במערכת, מרוויחים כמו חבריהם לקובייה, אבל חוסר התקשורת בין האנשים וחוסר הרצון לשתף את החברים בכמה אני מרוויח או בכמה אני רוצה להרוויח כאילו אני שומר על סוד מדינה (אבל בעצם מתבייש בשכר שלי) רק מחליש את העובדים. לכן, אני מברך על הפוסט האחרון בבלוג של החטיבה הצעירה שחיבר לתוכו סקר עלום שם, אך חשוב מאין כמוהו, על תנאי השכר ושביעות הרצון של המשיבים בו.
הסקר הזה הוא משהו שמעולם לא התאפשר קודם. בעזרת שימוש באפליקציית הסקרים של גוגל שהוזנה לבלוג, בקרוב תתקבל תמונה, באם לא יהיו חריגות יוצאות דופן באמינות הסקר, אודות תנאי השכר ושביעות הרצון של העוסקים בעיתונות. ההשלכות של פרסום התוצאות האלה, גם אם לא יגיעו לכותרות העיתונים, ירחיקו לכת, כי יותר מהכל, הן ישפיעו על התודעה של ציבור העיתונאים הצעירים ומשם כבר אי אפשר לחזות כיצד יתפתחו הדברים.

צילום: ניב קלדרון. רשיון שימוש cc
אני חושב שיש חשיבות עצומה למעבר של עיתונאים רבים לכתיבה בלוגרית. למה חשיבות? כי כתיבה עיתונאית שנכתבת בבלוגים משוחררת ממגבלות "צוואר המערכת" הכובלת אותם בדרך כלל.
מעבר לזה, אם אתם אוהבים עיתונאים מסויימים, בין בטלויזיה ובין באינטרנט או בעיתון, הבלוג שלהם יספק לכם חומר קריאה משובח, שלדעתי יקלע לטעם שלכם, שנקבע כבר בפורמט של מערכת החדשות האחרת.
אטילה שומפלבי
מה שבלוג אישי נותן לעיתונאי, הוא אינו יכול לקבל מהפלטפורמה בה הוא עובד. כך הוא העניין עם אטילה שומפלבי שמתחזק בלוג כבר זמן רב ובין רשומותיו אפשר לקרוא טורי דעה החורגים מהמתפרסם ב- ynet וגם נגיעות מחייו האישיים שתי וערב עם סקירות מורחבות שקצרה היריעה העיתונאית מלהכיל וגם לא תעניין את קוראי החדשות בהכרח. אגב, אם תבדקו ידיעות ב- ynet תוכלו להבחין שאין שם יותר מ- 500-700 מילה על פי רוב. זו המדיניות.
אטילה, כמו רבים אחרים נמצא בפייסבוק, אבל רק לעתים הוא משחרר שם לינקים לבלוג שלו. הפוסט הזה אגב נכתב בהשראת פוסט שכתב על הביקור שלו בבוקארסט.

ערוץ 10
אני רוצה להתמקד בסיפור של מערכת חדשות חכמה, זו של ערוץ 10. זה נראה כאילו זו היתה החלטה מנהלתית- להגיד לכתבים לפתוח בלוג באתר שזה עתה התמזגו לתוכו, נענע. אולי כן ואולי לא, אבל המעניין בעיני הוא הפתח החדש שנתנו בהנהלת ערוץ 10 לעיתונאים שלהם, עוד פלטפורמה להביע בה את דעתם. זה טוב לערוץ 10 וזה טוב לעיתונאים שעושים את זה. המיוחד בעיני, וזו נקודה לזכותם, הוא שכותבי הבלוג לא מחוייבים לכתוב בבלוג שלהם והם עושים זאת בזמנם הפנוי, על דעת עצמם וללא עריכה, כך נראה (אם כי אין לי ודאות לגבי זה) ואפשר לשמוע את קולם האישי בוקע מבין השורות.
רביב דרוקר
כך הוא הדבר בבלוג הבא. אני חושב שהבלוג הראשון שנתקלתי בו מסדרת הבלוגים של כתבי ערוץ 10 היה זה של רביב דרוקר. המיוחד בבלוג הזה: כשאתם קוראים את רביב אתם שומעים אותו מדבר. בעיני זו מעלה שאין כמותה. מעבר לזה, מידת החושפנות (ואני מתלבט אם לקרוא לה אישית או עיתונאית) תורמת רבות להבנת היחסים בין פוליטיקאים לעיתונאים (כמו שהחמיא אתמול דרוקר לבוגי יעלון על כך שמידת החשיפה בספרו תורמת רבות להבנת הקשרים בין "הון, שלטון ועיתון" ברמה שלא היתה כדוגמתה, ציטוט מפיו, אפשר לצפות בכתבה) ועוד מפי עיתונאי ביקורתי המשתמש בציניות משולבת בהומור ברמה של אמן. כיף לקרוא אותו כמו שכיף לשמוע פרשנויות שלו על המסך.

אני לא יודע אם זה חדשות, זה כנראה לא, אבל ממש לאחרונה ראיתי פתאום בלוגרול אצל רביב המפנה לבלוגים של עמיתיו לערוץ 10 הכותבים בלוג. הנה דוגמה, את השאר תוכלו להשיג בבלוגרולים המנותבים, זה מאד מוקפד שם וקל למצוא אותם בבר הימני של הבלוגים:
חיים אתגר למשל, כתב התרבות של ערוץ 10 :
תראו לי עוד מקום על פני הפלנטה הזו, ובטח במדינה הקטנה שלנו של המטר על מטר, שבה עיתונאי יצא בשמו ויתחיל לבקר עיתונאי אחר ועוד בין דפי עיתון או על מסך הטלויזיה. כך הוא הדבר בפוסט האחרון של אתגר שמבקר את עיתון הארץ, ובעיקר את מבקר הטלויזיה החדש של העיתון ירון פריד. כך הוא כותב, בין השאר:
"פריד הוא מבקר מזן מיוחד מאוד ובלתי נדלה של עיתונאי טלוויזיה שאפשר לכנותם ז'אנר המבקרים שלא תמיד מבינים מה הם רוצים לספר לנו. או בקיצור, טוחני שכל חסרי תכלית.
הוא לא עומד על טיבן של תוכניות, איכותן, אופן העשייה והביצוע שלהן. הביקורות שלו לא מסבירות או מנתחות אם התוכנית שצפה בה מעניינת, ערוכה היטב/ערוכה רע, או מוגשת באופן מקצועי. ברובד העל אין לו אג'נדה, אמירה או תפיסת עולם מגובשת. האם לדעתו ריאליטי זה טוב? זה רע? זה מהנה לעיכול? הכיסוי של הפריימריז נעשה באופן נאות? או שמא הוא חסר ומוטה? לך תדע."

מאוד לא נעים לקבל ביקורת, בטח ובטח אם אתם באים מאותו תחום (עיתונאים חיים בביצה קטנטנה), אבל אלה הם בלוגים, ואם העיתונאים חותמים בשמם בבלוג שלהם, ושמים את עצמם על המגרש כמבקרים ולא כמלחכי פנכה אחד של השני, טוב שכך, העמדת פנים היא דבר שצריך לבער, כמו שאמרה לא מזמן המשוררת שולמית אפפל: פחות מאמת אין טעם לכתוב.
יתר על כן, אני רוצה להחמיא לבלוגרים של נענע10 על פרסום המייל הפרטי שלהם בבלוג שלהם, לא כולם, אבל חלקם. זה טוב, זה ראוי, זה אמיץ. גמרנו עם מכתבים למערכת, מתחילים לדבר בגובה העיניים עם הקוראים.
דבר נוסף, רשיון ייחוס-שימוש לא מסחרי-איסור יצירות נגזרות 2.5 ישראל של Creative Commons מעטר את הבלוגים של אנשי ערוץ 10. יש מי שזה יעניין אותם, יש מי שלא, זה ראוי לציון אז אני מציין את זה.
מה בנוגע לשאר
ראוי שמערכות תקשורת אחרות ילמדו מהמעשה של ערוץ 10 ויפתחו בלוגים לעיתונאים שלהם. כבר היום יש עיתונאים שעשו את זה באופן עצמאי. אין צורך להתמזג עם אתר כזה או אחר בשביל לפתוח בלוגים לעיתונאי הבית, אפשר לעשות את זה במערכות פתוחות כמו וורדפרס או כמו בלוגר של גוגל, זה יהיה מספיק טוב. עיתונאים שלא רוצים לחכות שהמערכת שלהם תזמין אותם לכתוב בלוג כבר פתחו לעצמם אחד כזה. נטשה מוזגוביה למשל פתחה בלוג (דו לשוני כמדומני) בלייב ג'ורנל ואת אטילה שומפלבי הזכרתי קודם. אפשר וצריך ללמוד מהם. הייתי גם שמח לקרוא בלוגים של מגישי חדשות. נכון, מגישים צריכים להיות יותר ממלכתיים, יותר סמכותיים ולהשאיר לפרשנים ולכתבים את מלאכת ה"הבלגה" עם הציבור. אבל אולי לא. אולי ממלכתיות וסמכותיות היא סתם ניתוק או חוסר עניין (למרות שקשה לי להאמין) ואולי דווקא בלוגים כאלה יביאו יותר רייטינג ועוד קול ישמע בציבור, גם ככה דעות פוליטיות של עיתונאים אינן באמת סוד מדינה.

מילה לסיום על ערוץ היוטיוב של חברת החדשות: כשפותחים יוטיוב צריך לעדכן אותו תדירות ולא רק לתת סיפתח. הבעיה בלפתוח יוטיוב במקום בלפתוח בלוג הוא שכל פוסט צריך לעבור אצל עורך הוידאו, מה שמונע מכתבי הערוץ מלהביע את דעתם החופשית כשנוח להם. עורך וידאו הוא גם עורך ומעליו יש במאי, זה לא בלוג. יתרה מכך, אם החליטו בחברת החדשות לפתוח יוטיוב (שזה רעיון פנטסטי), יעשו בחכמה אם יעלו לשם כתבות ממהדורות החדשות וייצרו לעצמם ארכיון אונליין לטובת הציבור וינשאו על כנפי הויראליות. זה יועיל להם כמקור מידע מוסמך בחיפושים בגוגל, יועיל להם על גבי בלוגים (ואתרי חדשות שישתמשו בחומרים שלהם) ובאופן כללי יפתח את הגן הנעול שהוא הארכיון שלהם שאין סיבה שישאר נעול. הם יכולים ללמוד מהוט איך עושים ערוץ יוטיוב לתפארת.
לינקים נוספים:
ביקורת אמנות- הבלוג של רותי דירקטור
משטרה- הבלוג של שרון גל
קצת מהעולם- הבלוג של אילן גורן
כנסת ישראל- הבלוג של נדב פרי
ארצות הברית- הבלוג של גיל תמרי





