הפרסום באינטרנט עובד

אני אתחיל בהודאה. אני ג'אנקי של חדשות.
חדשות מעניינות אותי, אם הן בטלויזיה, ברדיו או בעיתונים.

אני והחולצה. צילום עצמי

מעבר לזה, הגעתי מתחום החדשות (הייתי צלם עיתונות) והשילוב של אהבת חדשות עם ההרפתקן החולה אדרנלין שבי הביא לי הרבה רגעים של אושר צרוף ותמונות לא רעות בכלל.

מעבר לזה, אני כבר לא מצלם חדשות וכבר לא רוכב על אופנוע (לצערי), אבל מה שאני כן עושה זה מחפש שיטות שיווק וטרנדים חדשים באינטרנט כחלק מהמקצוע שלי. למה אני מספר את כל זה?

מכירים את זה שביום חמישי אתם פותחים ynet ונותנים לכם הצצות על מה הולך להיות כתוב בעיתון סופהשבוע של ידיעות אחרונות?
במשך זמן רב ביקרתי ביני לבין עצמי את המהלך השיווקי הזה. אני בטוח למדי שעמוד הטמ"ל ב- ynet מכניס יותר כסף לאורך זמן מעיתון סופשבוע שנמכר בדוכני העיתונים ושהופכים להיות כשלג דאשתקד ביום ראשון. רבים וטובים לפניי כבר דיברו על מותו של העיתון (כמדורת השבט השנייה או השלישית אחרי הטלויזיה והרדיו) ולדעתי יש צופים רבים יותר שקוראים ynet על בסיס יותר מאנשים שקונים ידיעות אחרונות או שמקבלים אותי חינם (ע"ע משה, לא תקבל אאודי A6, קצב). דעתי זו נסמכת על התבטאויות פומביות רבות של יון פדר, עורך ynet, שסיפר כי לאתר בראשו הוא עומד יש 700 אלף יוניקים ביום (מישהו יודע מה המספר העדכני ל- 2008?).

כל זאת עד אתמול. אתמול , אני יכול לומר עכשיו, הפרסום של ynet עבד עלי והיום קניתי את עיתון סוף השבוע.
אני אוהב לקרא את הפוליטי הפנימי. אני אוהב לקרא על פוליטיקה, על צבא וגם את המדיני אני לא מזניח. כמה פעמים נחשפתי לקדימונים האלה ומעולם לא נחתה ידי בארנקי, עד היום. טוב, אולי זה הבית החדש, אולי אני סתם מתגעגע לקריאה של יום שישי. אולי פשוט הפירסום עבד עלי סוף סוף.

 

שיעור בויראליות מרוברט סקובל

אני לא מעריץ של רוברט סקובל. כמות הפעמים שביקרתי בבלוג שלו בשנה האחרונה (שמעתי את שמו לראשונה בקומבנשן של דה מרקר) מתקרבת אולי לעשר.
אני עוקב אחריו בטוויטר אבל לעיתים רחוקות באמת קורא את מה שיש לו לומר. בבקרים, כשאני קם ופותח טוויטר אני שמח לראות שהוא שם מהסיבה הפשוטה שהוא תכף הולך לישון והימים שלנו לא חופפים, אז הוא לא יציף לי את הפיד והטוויטר שלי ישאר נתון למי אני באמת מכיר ולא עוד ניוז אגרגטור. אום מליק מדבר על זה יפה.

ועם זאת, היום למדתי משהו מרוברט סקובל. בפוסט שלו, לו הוא קורא The Participation Premium הוא משווה בינו לבין מייקל ארינגטון, חבר שלו, המייסד של טק קראנץ, לו הוא קורא Mike.

כל הפוסט הוא בעצם דיבור על פרנד פיד והשוואה בין ההשתתפות שלו וההשתתפות של מייק כשהשורה התחתונה היא שהשתתפות היא שם המשחק בויראליות. (זה הפרנד פיד שלי)
בעוד מייק משאיר תגובה פה ותגובה שם אותן אפשר למדוד באחדות, סקובל מספר על עצמו שהוא משאיר תגובות שאפשר למדוד באלפים. לא רק בתגובות עסקינן, גם בLikes, האגודל המורמת הזו שמצביעה על כך שהקטע שווה לקריאה מסיבה כלשהי (תכף תבינו).

הפוסט הזה שלו מצא חן בעיני גם בגלל שהוא הזכיר לי קצת את שיעורי ממטיקה בחטיבה. הפסקאות שם מסודרות עם נתונים. רק שהמש"ל לא חסר וניתן כתשובה בסוף הפוסט. הנה דוגמה:

Data: Mike Arrington, founder of TechCrunch, said in an article yesterday that he has 10177 people subscribed to him on FriendFeed, about half of the number of followers he has on Twitter.

Data: 15,053 are following me on FriendFeed.

Comments. Mike has only left 17 comments, while I’ve left 2,356 comments over the same time period.
Likes. These are votes on different items, they basically are telling other people that you think this item is important to read for some reason. Mike has only done 6 likes, while I’ve left 3,625 likes.

אז נשאלת השאלה, אם סקובל משתתף יותר ויש לו יותר "מנויים" שעוקבים אחריו, מדוע ארינגטון "מצליח" יותר ממנו? לכו לקרא.

scoble
Scoble filming with his Nokia (photo:Niv Calderon) (cc)

 

כך תסדרו לעצמכם אינטרנט ללא חייגן

אני כותב את הפוסט הזה תוך כדי המתנה של יותר מעשר דקות בטלפון עבור שירות לקוחות. עשר דקות של שיחה סלולרית שקורעת לי את הכיס כי מי יודע כמה כסף עולה לחייג לכוכבית 6900.

כידוע עברתי דירה. עד כה גלשתי יומיים על חשבון השכנים שלי. התקשרתי לפני כמה ימים להוט וגם לספק השירות שלי ועשיתי חבילה משולבת, עם התחייבות לשנה, מה שחסך לי לשלם כפליים המחיר (גם כן בזיון).

המירמור שלי הוא בנוגע לחייגן. הפשע הזה שקוראים לו חייגן הוא משהו שלבטח הומצא במוח היהודי. חייגן הוא עוד דוגמה ללמה שונאים יהודים בעולם, ועוד סיבה בגינה אנטישמים חושבים שיהודים שולטים באמצעי התקשורת.
אם ככה- אני אנטישמי.

לשם מה החייגן?
אין באמת סיבה מדוע צריך לשים מנעול (חייגן) על מודם. אין שום סיבה וגם לא צריך. בבתי קפה אין חייגן, במשרדים אין חייגן ובשום מקום אין חייגן, רק בבתים בישראל החליטו שרוצים לשים חייגן. הסיבה, או נכון יותר לומר סיבה אפשרית היא: מעקב אחרי שעות הגלישה של המשתמשים, כולל שעות חיבור, כמויות הורדת נתונים וכדומה.

מה טוב בחייגן בכל זאת?
אני לא יכול לחשוב על דבר אחד שטוב בחייגן, הוא לא באמת מסייע באבטחת המחשב שלכם.
למה לא צריך חייגן?
היום, מחשב שלא מחובר לרשת משול לקופסת פלסטיק עם מאוורר בתחת, יכולות חישוביות ונפח לצבירת נתונים ששמו לו אזיקונים על הצוואר וסגרו אותו כדי שיחנק.
בעבר זה לא היה כך, הייתם לוקחים את הדיסקט שלכם ומעבירים קבצים כמו שמעבירים שטרות של כסף (היום עושים את זה במעטפות ובשקים). אם אתם לא ברשת היום, אין לכם מה לעשות חוץ מלתלות את עצמכם.

בגלל שאסור לסמוך על אף אחד בנוגע לחיבור שלכם (אם עברתם דירה למשל) ואתם רוצים שדברים ילכו הכי חלק ומהר, אלה הדברים שאתם צריכים לעשות:
מתקשרים לספק התשתית שלכם (במקרה שלי זה הוט).
סביר להניח שהחיבור האוטומטי שלכם הוא עם חייגן (גם אם ביקשתם, בקשות זה לחלשים). מתקשרים.
מסבירים שאתם רוצים חיבור ללא חייגן.
הנציגה החמודה לא יודעת מה זה חייגן ואז אתם מבקשים לדבר עם הטכני. לפני כן, אם אתם בסלולרי, בקשו שיתקשרו אליכם, כי מי יודע כמה עולה לצלצל לכוכבית. יתקשרו אליכם.
בטכני מבקשים מכם לפנות לספק האינטרנט שלכם- אל תתפתו. זה מה שתעשו:
דירשו לקיים שיחת ועידה- אתם, נציגת השירות של התשתית והנציג של ספק האינטרנט שלכם. בהוט מחברים אתכם בועידה תוך שניה.
אחרי המתנה (לא יותר מחמש שש דקות, באמת) אתם תעשו שלישיה בטלפון, ותסבירו שאתם רוצים חיבור ללא חייגן, שזה שווה ערך בעיניי כמו להתקשר לספק שלך ולבקש שלא ישימו חסימה על אתרי הפורנו שאתם אוהב לגלוש אליהם (לפי הצעת חוק 892).

בשונה מבשנה שעברה ולהפתעתי לא לוקח 48 שעות להעביר את הקובץ בין ספק האינטרנט לספק התשתית. אתם מבינים מה זה כשהיה לוקח להעביר קובץ במשך 48 שעות בין שתי חברות שמתעסקות באינטרנט? באינטרנט של היום ובאינטרנט של לפני שנה ביומיים אתם יכולים להוריד סרט של 2-3 ג'יגה עם החיבור מאפשר, והם, קובץ EXE של כלום קילובייט צריכים 48 שעות. היום, לפי נציגת ספק האינטרנט שלי זה מיידי. קולולולו.

שַלחו מהספק אינטרנט את הקובץ, עברתם עם הועידה שלכם בחזרה לשיחה משולשת עם נציגת השירות ונציגת הטכני, כמה דקות הם מעדכנים את הקובץ במחשב שלהם והכל עובד.
זו הדרך המהירה ביותר, אחרת זה טלפון לספק שלכם לבקש שישלחו את הקובץ ואז טלפון לספק התשתית לוודא שקיבלו ואז כן ואז לא ועוד כמה שעות של עצבים, עזבו. שיחת וועידה אחת וגמרתם עניין.
במחשבה שנייה, לכשתעברו דירה ואם תזכרו- בקשו מספק האינטרנט שישלח את הקובץ כבר, שיחכה לכם בדירה החדשה. ואם אפשר נקודת ביקורת נוספת- האם אין זה הגיוני שההגדרות שלי מהבית הקודם יישארו כפי שהן בבית החדש?

עכשיו לתגובות:
שאלתי את הנציג הטכני למה אתם קובעים בשבילי איך לגלוש באינטרנט, מי בכלל ביקש להתחבר בחייגן?
תגובת הנציג: קודם כל, ענה בשקט, זה לא אנחנו, זה ספקי האינטרנט שדורשים את זה, אנחנו עושים מה שספקי האינטרנט דורשים מאיתנו לעשות.
תודו שזו תשובה שלא ציפיתם לה.
אוקי, השבתי, אתה מוכן לומר לשם מה צריך חייגן?
תשובת הנציג:
החייגן משנה את כתובת ה- IP אחת לשלושה ימים ובכך מונע את גניבתו, "יש אנשים שמעדיפים את החייגן על פני ללא חייגן", כך אמר הנציג.
נשאלת השאלה (הרטורית): האם אי אפשר לגנוב כתובת IP עם החייגן?
נשאלת עוד שאלה: בתשובתו הראשונה אמר הנציג שספקי האינטרנט הם אלה שדורשים חייגן וספק התשתית רק עושה את מה שאמרו לו (שלא לומר רק ממלא פקודות) (תודו שזה ניסוח אומלל). בתשובתו

השניה, טען הנציג, שיש אנשים שמעדיפים את החיבור שלהם עם חייגן (קשה לי להאמין, זה כמו שתגידו שיש אנשים שמעדיפים לעשות סקס עם קונדום מאשר סקס בלי קונדום עם בני זוגם) (ולא, אני לא שוכח

את מקרי האין ברירה ההם, נו, קטנוניים). ובכלל, מי ידע שיש חייגנים בעולם עד שהטילו אותם עלינו?!

לטובת כל הסיפור אני חייב לומר שברגע שהעליתי את נציגת השירות של הוט (בחורה בשם דניאל, היתה מאד נחמדה), כל העסק לא נמשך יותר מ- 10-15 דקות על הקו ושבסוף קיבלתי את מבוקשי.

מוסר השכל:
א- אל תעברו דירה.
ב- אם אתם עוברים דירה, תודיעו לספק שלכם שישלח את הקובץ המזוין לספק תשתית שלכם מבעוד מועד.
ג- אם שכחתם עשו שיחת ועידה על חשבון ספק התשתית עם ספק האינטרנט.
ד- אם אומרים לכם שצריך לחכות 48 שעות דעו שזה לא נכון, זה מיידי.
ה- אם התייאשתם, יש מספיק בתי קפה לשבת בהם ולגלוש משם, חינם, בלי חייגן, עם מזגן, מוסיקת מעליות ונוף החוצה לרחוב.

כל טוב לכם.

 

לבד יחד

"רשתות חברתיות הן הזעקה הקיומית של האנשים הבודדים"

גל מור

 

שטוויטר יפול!

טוויטר מעצבן אותי. והפעם על סדר היום, בליעת הודעות.
כבר קרה לכם שכתבתם טוויט וזה לא פורסם?

אז מה היה לנו השבוע?
1- הלכו הריפלייז
2- הלך האולדר
3- התחלנו להשתמש בסאמיז בתור קביים
4- חזרו הריפלייז והאולדר
5- התחילו להיבלע הודעות.
נכון מהמם?

טוויטר סבל מראשית ועד היום מחשיפה אוהבת ובלתי ניתנת לתפיסה מצד בלוגרים ואנשי טכנולוגיה (כאילו יש הבדל בכלל). אה כן, הוא גם סבל מארכיטקטורה זוועתית שבבסיסה היא גאונית רק שבנו אותה מקש ותבן במקום מבטון מזוין ועם התחממות כדור הארץ ואפקט החממה וכל הזבל הזה יש יותר רעידות אדמה וטוויטר לא מחזיק מעמד.

עכשיו שוב סובל טוויטר מחשיפה בלתי נשלטת, רק שהפעם, למרות שאוהבים אותו, הוא נורא מאכזב. לא, הוא ממש זוועה, טרפה, זעזוע, קיקיוני, ביזיוני.
נחשו מה, בכל חשיפה, בכל פוסט שכותבים על טוויטר, מצטרפים עוד משתמשים ועוד מנויים ועוד טוויטים נשלחים וכמות הסמסים הטוויטיים גדלה באופן  אקספוננסיאלי  (רונשו תראה להם מה זה), דווקא כשעדיף שיעצרו את ההצטרפות של קהלים חדשים לזמן מה.

עכשיו כשרע, מרוב חשיפה, נוספים משתמשים, מה שיגרום למערכת להמשיך ולאכזב.
אני אומר, בואו נפיל את המערכת, היא לא שווה גם ככה.