אני לא יודע מה יש לאנשים שמתעסקים במנועי חיפוש שיש להם כזה אגו גדול ושהם כל כך בטוחים שהם יותר טובים מגוגל.
בפוסט הקודם, על דלוור, כפיר פרבדה אמר בתגובות שאנשים שטוענים שהמנוע שלהם טוב יותר מגוגל גורמים לו לאנטגוניזם. אני חושב שכפיר לא לבד ושזו הצהרה נועזת, אם לא טיפשית. מה הטעם לצאת בהצהרות ואז לרדוף אחרי הזנב? מה הטעם בלהיות יהירים?
מה שמצחיק זה שכפיר אמר על CUIL שהוא דווקא מחבב אותו.
בסדר, זו לא שיחה עליו, זה פוסט על המנוע שהגעתי אליו בכלל דרך טוויטר (כפיר ואוריאל) ואז דרך כריס ברוגן. התחברתי מאד כשכריס כתב שהוא לא ממש הצליח למצוא את עצמו במנוע הזה ומנוע שמתהדר בזה שהוא טוב יותר מגוגל (גדול פי 3 מגוגל ופי 10 ממייקרוסופט) ולא מצליח לעשות חיפוש פשוט לפי שם מלא או שם משתמש פשוט, מפספס אותו.
עשיתי אותו דבר. התחלתי עם השם שלי, אני חושב שלמנועים ירוקים יש משהו נגדי, זה מה שקיבלתי (ליחצו להגדלה):
חם להם. חם להם, הם צריכים מזגן. אוקי. הלאה.
אחרי שמכסה המנוע התקרר זה מה שקיבלתי:
Niv Calderon- תוצאות שהיו יכולות להיות רלוונטיות אם היה מדובר ב-2007. ובנוסף, עמודי תוצאות אחרים לא רלוונטיים עם תמונות תקועות ולא מתחלפות שצילמתי.
nivcalderon- המנוע לא מצא כלום ("פי 3 עמודים יותר מגוגל, פי 10 יותר עמודים ממייקרוסופט). טוב, אולי בעתיד.
בגזרת השפות שאינן אנגלית לא נחלתי הצלחה:
יוסי תאגורי בוודאי ישמח לשמוע שיש לו עוד מנוע חיפוש לכבוש עם "סקס בכללית"- CUIL עוד לא שמע על זה.
חיפשתי את המילה טכנולוגיה.
אבל כשהם מתעלמים משמעון פרס, זה כבר יותר מדי.
מוסר השכל
צניעות
אם אתם מנוע חיפוש אתם זקוקים למעט צניעות. רעיונות טובים לחיפוש יש ברוך השם, אבל לא צריך לקפוץ איתם. מהר מאד מישהו יתקע לכם סיכה בבלון שלכם ויראה שהמלך עירום. צניעות.
אפקט טק קראנץ'
כל סטארט אפ שעולה לאוויר רוצה להגיע לטק קראנץ' ואז להנות מהבריזה שלקוחות טק קראנץ' מספקים לו. מה שהרבה סטארטאפים מפספסים הוא שלכל שבת יש מוצאי שבת ואחרי כל הייפ יש נפילה. אולי שווה לשקול את זה כשמשחררים אלפא פתוחה או בטא בוסרית.
Stand Alone?
יכול להיות שלהיות מנוע stand-alone זה מאד מושך אנשים שמתעסקים עם טכנולוגיות חיפוש. השאיפה הזו להיות stand-alone מכתיבה את המהלכים הבאים אחרי (ואגו, לעומת זאת, עלול להיות זה שמכתיב את השאיפה להיות stand-alone) . אולי כדאי לשקול קצת שיתופי פעולה קודם, לקבל פלטפורמה עובדת לבחון בה את המנוע הצעיר. חבל חבל חבל לעלות לאוויר ולהיחנק מרוב אנשים שבאים לבדוק לכם את העולל.
גוגל
גוגל תהיה שם גם אחרי שתעבירו את המנוע שלכם את מבחני הבגרות שלו, אתם הרי יודעים את זה. למה להילחם בענק כשאתם בחיתולים? כי סימנתם מטרה? יש אימרה נושנה במקורות שלנו: "בתחבולות תעשה לך מלחמה". עשו לכם תחבולות, הענק יהיה שם גם אחר כך.
פוסטים בתחום חוויית משתמש:
דלוור
פיירפוקס ותוספים
איך לארגן אירוע נטוורקינג
ממשק וחוויית משתמש- חומר קריאה
שמחתי לקבל גישה לאתר החדש של נענע10 אחרי שקראתי את הפוסט של אורלי יקואל על השיטוט שלה באתר. תודה אילנה.
הפוסט שקראתי אצל אורלי סיקרן אותי, אז החלטתי ללכת כהדיוט, לראות הכצעקתא, לנשום קצת אוויר פסגות ולראות גם ממה עידו קינן מתלהב כל כך.
ברשותכם, את הפוסט הזה כתבתי תוך כדי מעבר מעמוד לעמוד באתר החדש וסקירתו. חלק ממה שתקראו נכתב בנקודות, אז אין בהכרח המשכיות בין פסקה לפסקה, ועם זאת, ניסיתי. יש יתרון לכתיבה מהמותן לפעמים.
מלבנים חדשניים
המלבנים הצבעוניים בראש העמוד המשמשים כתפריט מוצלחים למדי לטעמי. בשביל לשפר את השימושיות לגולשים הייתי מגדיל אותם כדי להניח לגולשים להגיע לתפריטים ביתר קלות. מצאתי את עצמי מתאמץ להניח עליהם את העכבר. מבחינת הצבעים- עוד אשוב לזה.

ישראבלוג- מתיחת פנים זה כזה שנות השמונים
עמוד הבית של ישראבלוג עוצב מחדש, אך לדעתי היו צריכים למחוק את הכל ולהתחיל מאפס. כרגע העמוד של ישרא נראה כאילו עבר מתיחת פנים. העיצוב הזה מזכיר לי את עמוד הבלוגיה בתפוז. עמוד הבלוגיה הוא אחד מהחזקים במערכת התפוזית ומעוצב בחכמה. עם זאת, לדעתי יעשו נענע10 בחכמה אם יקטינו את העמוד שנגלל מטה מעט יותר מדי לטעמי וישתמשו בכל המקום שיש להם (שטחים לבנים) בשביל לקבץ תכנים ולמשוך את העין.
לעיצוב מינימליסטי יש יתרון, הוא לא מעיק. האתר הישראבלוגי לא מעיק. העניין בריווח כמו במקרה הנ"ל הוא שהגלילה לוקחת יותר מדי זמן, ולא כי יש הרבה תוכן, אלא בגלל שהמוח צריך לעכל ולהבין מה הוא רואה בכל קוביה, ועד שאתם מגיעים למטה אתם כבר לא יודעים איפה רציתם להיות קודם (נוצרת הפרעת קשב), או שמצד שני יש לכם יותר מדי רעיונות. כך או כך, אתם לא תעשו את זה שוב (לגלול את הכל) וזו הנקודה. בפעם הבאה, אתם כנראה כבר תשמרו את העמוד שבחרתם במועדפים ולא תחזרו לעמוד הזה אם אין צורך וחבל.
WIRED- ללמוד מהם
במקרים כאלה אני תמיד נזכר ב- WIRED. כן, יש שם המון גלילה, אבל ניצול המקום שם (המרווחים בצדדים קטנים מהנורמה, זה משגע) הוא חלומי.
אפרופו WIRED, נענע עושים באתר החדש שלהם שימוש בצביעת הטקסט בצבעים שונים כדי לסמן כותרת וכדי לסמן כותרת משנה. כמדומני שזו הפעם הראשונה שזה נעשה ברשת הישראלית ולזכותם יאמר שזו הפעם הראשונה שאני רואה שימוש כזה ברשת בכלל. בכל אופן, וויירד משתמשים במספר גדלים של טקסט, סיפור ליד סיפור, בגדלים אחרים, ואם אתם מצפים שטקסט גדול שעומד ליד טקסט קטן ימשוך תשומת לב רבה יותר, אמנם אין לי את הסטטיסטיקות של זה, אבל התחושה שלי אומרת שזה לא ממש ככה.

נענע-שימוש בצבעים

Wired- שימוש בגדלי פונט שונים
אג'קססס
בצד ימין יש ממשק אג'קסי.מצויין. כלים, נושאים, מזג אוויר וכדומה. משתמש מנוסה ילך לבדוק אם הקוביות זזות עם העכבר. הקוביות אכן זזות עם העכבר כפי שניתן לצפות וחכם שהן זזות (מי יקבע לי מה אני רוצה בראש העמוד ומה אני רוצה בתחתיתו? אני צריך לקבוע מה מעניין אותי).
עצה לשיפור: שימו אייקון קטן שיגיד לגולשים שהקוביות ניתנות להזזה. יותר מזה, אם אפשר, גירמו לתנועת הזזת הקוביות להיראות ולא רק להיעשות. זה יותר אינטואיטיבי כך.
הפתק הצהוב
אני אוהב את האופציה הזו. אישית, אני אקח אותה איתי לראש העמוד (הייתי הופך אותה גם לווידג'ט לשולחן העבודה). חבל שצריך להירשם בשביל זה.
שאלה: האם זה כורח המציאות להירשם או שאפשר לדלג על הרשמה?

צבעוניות האתר
השימוש בצבעים ממתג את האתר כאתר בוטיק, ואני לא מתכוון בוטיק כמילה נרדפת לקטן אלא בוטיק כמילה נרדפת למיוחד, הרי ברור שאתר נענע, עם כל מה שסופח אליו עם השנים (מכירות, בלוגים, קניות וכדומה) אינו קטן. עוד משהו. נענע10 ממצב את עצמו, או מנסה למצב את עצמו כאתר חדשות קודם כל. לא פלא, המיזוג עם ערוץ 10, על תכניות הריאליטי והחדשות שלו עשו לנענע רק טוב. ועם זאת, הצבעים של האתר לא עומדים במתאם עם מה שהמוח אומר בצורה
אינטואיטיבית שהוא חדשות- לבן – וזה האכילס העיצובי- העיצוב לא מתיישר עם המהות. שימו לב לצבעי הפסטל של התפריט הראשי המוסתר. כתום, ורוד, ירוק זוהר, כתום ותכלת. לאתר חדשות. לדעתי האישית, יתאימו רק הכתום והתכלת. ירוק זועק וורוד עושים לי תחושה של פקאצות באוויר, ובאמת, שני הצבעים מדברים על כיף ואנשים ואילו התוכן מסומן בצהוב. עוד לא החלטתי מה אני חושב על צהוב.
(פתאום גיליתי שגם שחור ישנו, אחרי 40 דקות באתר. מדברים על שימושיות…)
כשמסתכלים על זה עוד קצת, מבינים שכנראה אין ברירה- זה אתר תוכן גולשים (ישרא הגדול והפורומים), אתר תוכן (יש מה לקרוא, תמיד היה), עכשיו זה גם אתר וידאו (עם הכניסה והכיבוש של ערוץ 10 פנימה), זה אתר קניות (מסתבר, אני לא יודע כמה הם חזקים יחסית למתחרים) וכאמור- יש גם קהל צעיר יותר שהולך למשחקיה. זה מצב מסובך. נענע10 התחייבו לעיצוב חדש, והתחושה היא שהאתר צריך לעבור תהליך התבגרות, ואני לא אומר את זה כביקורת. הכוונה שלי היא שעכשיו, כשהאתר פרוס מול העיניים שלי אני שואל את עצמי מה זה האתר הזה? איזה מקום הוא רוצה לטעון לעצמו.
כמה דוגמאות
ויינט- אתר חדשות קלאסי. הכל סובב סביב החדשות, גם אם יש כמה עמודים שהם לא כאלה. כשמסתכלים על החנויות של ויינט ועל הדרושים, אלה רק נספחים קטנים (שמכניסים הון כסף) סביב אתר החדשות הנצפה בארץ.
נרג'- התחילו יפה לפני כמה שנים, נחלו תבוסה מול ויינט בחדשות, עשו טעות מחפירה עם העיצוב העיגולי האדום שלהם והעימוד הזוועתי של רכילות לצד הכותרת הראשית בראש העמוד, חזרו בתשובה והפכו את האתר שלהם למהוגן וצנוע עם תוכן רב ומיקום נכון של הכתבות. נרג' הוא שוב אתר חדשות, אין ספק, כיף להכנס. תפוז- "המון" טעויות זה מעט ליד כמות הטעויות שעושים בתפוז, אבל אין ספק, כשנכנסים לתפוז אתם יודעים מה תקבלו. העיצוב ישן (הגולשים רגילים) אבל תפוז הוא אתר תוכן גולשים ממזרח עד מערב, מצפון ועד דרום.
כלבו זה לא רע
אז מיהו נענע10? להגיד שהוא גם וגם וגם זו תהיה ירייה של נענע ברגל של עצמה בעיני. אני רוצה לדעת לאן האתר הולך ואני רוצה לדעת לאן אני בא כשאני נכנס אליו. כרגע, בעיצוב החדש שלו, אני מרגיש שאני נכנס לכלבו. כלבו זה לא רע, אבל אני מבקש לדעת שאני נכנס לכלבו. אני רוצה לדעת מה מוכרים בכלבו הזה, אני רוצה לדעת איפה המבצעים ובמה הכלבו הזה מתמחה.
קשה לי לכתוב סיום לפוסט הזה. האתר עוד לא ציבורי במלוא מובן המילה, עדיין עובדים עליו ולאנשים בנענע חשוב לדעת מה אומרים המשתמשים המוקדמים (אני אוהב את זה בנענע מאד). יש שם עוד מה לתקן, יש עוד מה לעצב, אבל האתר הולך, בתקווה, בדרך הנכונה. באופן כללי, אני לא אוהב הגמוניות, ולכן להוסיף אתר גדול נוסף למצבת האתרים הישראלים הנחשבים היא תמיד סימן טוב לאינטרנט בארץ. נחכה ונראה לאן ינשבו הרוחות.
מאד אשמח לשמוע את דעתכם בנושא נענע10, שמח על ההזדמנות שניתנה לי, לראות את האתר לפני הקהל הרחב.
לינקים נוספים בנושא נענע10:
גל מור כותב על נענע לא 10
ההשקה של נענע10
זילזול קר למפגרים- נתנו בראש לנענע10
חוויית משתמש:
Mixsync- אפליקצייה וואו
אתמול הלכתי לפתיחת תערוכת הבוגרים בשנקר. הלכתי לרגל שימוש שצילמתי בזמן מלחמת לבנון השנייה במצגת של בוגר שנקר, מעיין פרוינד, מצגת שתהפוך לשמחתי לספר שימכר בחנויות בכריכה קשה.
היה שווה לטפס שבע קומות ברגל כדי להגיע למצגת הזו, ולא רק בגלל שהתמונה שלי שם ושאני גאה, אלא כי יצא לי לתרגם את החוברת שהודפסה בכריכה רכה (עבור הפתיחה) לאנגלית וכך לקרוא אותו שוב ולשים לב "לדברים הקטנים".
כל העבודה הזו של מעיין פרוינד היא בעצם קיבוץ כל הפחדים של מילואימניק שיודע שהוא עומד לצאת למלחמה לכדי רשימה אחת, ופה- מצגת ויזואלית אחת.
המצגת הזו חזקה בגלל שהיא נוגעת בתחומים שאדם חושב בינו לבין עצמו עם או בלי קשר למלחמה, אלה מחשבות על מוות. האם יזכרו אותי, איך יזכרו אותי, מי באמת הכי קרוב אלי, איך המשפחה שלי תסתדר. מעיין נוגע בנקודות האלה, אך גם מכניס הרבה הומור (איך עושים כושר בשבי, איך לעשות סקס אם אתם קטועי גפיים). זה מצחיק, זה מפתיע.
כמו שכתבתי בתחילה, יצא לי לתרגם את הכתוב לאנגלית. או אז שמתי לב לעמוד שכנראה ריפרפתי עליו בגירסת הפלאש.
זוכרים שבצבא מבקשים מכם את מספר חשבון הבנק, את השם, הכתובת והטלפון של יקירכם על מנת להודיע להם במקרה שתמות? תחת מידע אישי הוסיף מעיין את פייסבוק, את אטרף דייטינג, את הג'ימייל, המסנג'ר והתא הקולי שלו. שם וסיסמה.
אני לא חושב שאפשר להפריז בחשיבות אגירת כל הפרופילים והשמירה על כל המידע הזה, שהפך להיות כבר מזמן חלק מזהותו של הבנאדם. במבט ראשון זה נראה מצחיק, בטח כשזה במצגת עם מאפיינים הומוריסטיים, אבל מאחורי כל בדיחה ישנה אמת, אולי, ואולי זה לא יוצא דופן שאדם שיודע שהוא הולך לאבד את חייו, ישאיר מכתב, או הוראות, או תמונות, או שירים, או בלוגים, או רשתות חברתיות ואת הגישה אליהם.
אחרי שקראתי את הספר (קריאה בלב ואז תרגום בעל פה זה כמו לקרוא פעמיים) אני מודה שהיה לי קשה להמשיך ולראות את שאר התערוכה שהשתרעה על פני 6 קומות שלמות בבניין הלא ממוזג הזה. ברטרוספקטיבה, צחוק הגורל הוא שאתמול ראיתי את המצגת הזו והיום קיבלנו את רגב וגולדווסר בארונות. צחוק יכול להיות דבר אכזרי.
Delver
פירוש המילה דלוור בעברית הוא מתעמק; מחפש נתונים. את השם הראשון של החברה שכחתי, אבל הוא היה קליט יותר בעיניי.
Jeff
ג'ף פולבר הודיע בטוויטר שדלוור השיקו את המנוע שלהם. אחרי זה עוד מישהו הודיע שדלוור השיקו ואחרי זה עוד מישהו (והיד עוד נטויה), אז אם יש מישהו מהבועה שלא מנוי לטוויטר של ג'ף הוא יקבל את זה מאחרים.
איך זה עובד?
המנוע שלהם עושה לכם הרשמה, מוצא את השם שלכם בחלק מהאתרים החברתיים ואז אמור להראות לפי מילת החיפוש, את מה שהחברים שלכם אומרים על המילה הזו. זו בערך התכנית. בתמורה אתם תראו פרסומות. זה מה שכתוב להם בתנאי השמירה על הפרטיות.
Your friends know best
מבחינות רבות מדובר פה במוצר יפה, הוא ימצא בשבילכם באתרים החברתיים שלכם את מה שאתם מחפשים לפי מה שהחברים שלכם כתבו. כמות התוצאות, מן הסתם, תהיה תלויה בכמות החברים שלכם. או אז- אם אני מחפש משהו וג'ף מחפש את אותו דבר, אנחנו נקבל עמודים שונים, לי יש 550 איש בפייסבוק ועוד כמה עשרות בכל מיני מקומות. ג'ף עובר את ה- 5000 בפייסבוק, ואלהים יודע כמה הוא מקושר. פה כבר תבינו כמה בבל גדולה. לא רק מהחברים שלכם תקבלו מידע, גם מהחברים שלהם תקבלו.
הלאה.
אתם חייבים להירשם לדלוור. אחרת לא תוכלו להשתמש. זה לא שאני דואג פה לפרטיות שלי. פרטיות זה כזה 1984, אבל מילא, מנוע חיפוש שאוטומטית מחזיק את כל המידע עליכם, תודו שזה מעניין ושיש לזה השלכות (מבחינת פרסומות וכו'). אחרי הרשמה קצרה יחסית חיפשתי את המילה blog. חבל שאחרי המתנה של 15-20 שניות שבהם המנוע מחפש נתונים (נצח במושגים של היום)קיבלתי את המסך הזה:
זה לא הרשים אותי בכלל. אני כבר שבע אכזבות מטוויטר, ובאמת אין לי כוח וחשק לעוד אתר שיביא לי הודעות שגיאה. ההודעה הזו כבר עיצבנה אותי: "אנחנו חמים מדי", לשון ההודעה, או שאולי "חם לנו מדי". ככה או ככה זה פַאקַקְט. אם אתם חמים מדי מה שיש לי לומר זה איפה הענווה שלכם. מדהים איך צניעות היא דבר שפג מהעולם. עוד לא השקתם ואתם כבר הדבר החם הבא. זה מראה שאם אתם מתייחסים אל עצמכם כמו לעילוי גם אחרים יתייחסו אליכם כך ושזו הדעה הרווחת. מה קרה לנחתום שלא מעיד על עיסתו?
ואגב, אם חם לכם מדי- שימו מזגן.
אלפא.
אני לא מאמין בהשקות פתוחות של אלפא. משום מה, חברות הזנק ישראליות ובכלל, משיקות מוצרים לא בשלים, ולמה? כי צריך להוכיח שזה קיים, כי אם לא משיקים מערכת היום, מישהו יתפוס את הבכורה ואז צריך לרדוף אחריו. אני לא מאמין בזה.
מקרה טוויטר.
טוויטר הוא מקרה יוצא דופן של מוצר שלא תוכנן כראוי ושלמרות כל כשלונותיו, יש לו מצע אוהדים שרופים (שאני ביניהם) שסולחים לו פעם אחר פעם למרות הכל. זה יוצא דופן ולא צריך להפוך להיות המדיניות בשוק הסטארטאפים. מוצר צריך להיות בשל. מוצר, יש עדיפות שלא יאכזב את לקוחותיו מאשר שיצא לפני מתחרים כלשהם בשוק. מוצר, ועל אחת כמה וכמה כמו דלוור, שעוד לא הוכח שיפרוץ את חומות בועת הגיקים של סיליקון ואלי ושל הסיליקון ואדי (רק טוויטר עשה את זה ואתם לא רוצים להתחלף איתם), צריך להיות בשל וחסר תקלות באופן כללי.
ממשק.
לא נופלים, אבל אני חייב לומר שהגישה לתמונות פשוטה יחסית (חיפשתי את עצמי), והשיטוט בטאבים פשוט ואינטואיטיבי. המערכת ממשיכה לעבוד כל עוד אתם בדף והגלילה של הדפדפן הופכת קטנה יותר ויותר, מה שבתורו גם מרדד את איכות התוצאות עד בלי די. קשה לי להאמין שהתוצאה המאתיים ומשהו קשורה איכשהו לחבר של חבר שלי. ניחא. כשאתם מחזיקים את רשת החברים שלי בידיים, אפשר לתת פחות תוצאות אבל שיהיו רלוונטיות יותר.
שורה תחתונה.
מוקדם מדי, לא מספיק מוכן, ועוד לא ברור אם התוצאות שהם יתנו באמת יעניינו אותי, כי אולי החברים שלי יודעים הכי טוב, אבל הם באים בדרך כלל מתחומים מצומצמים, אז למה שאני אגביל את עצמי בכלל?

אני אתחיל בהודאה. אני ג'אנקי של חדשות.
חדשות מעניינות אותי, אם הן בטלויזיה, ברדיו או בעיתונים.

מעבר לזה, הגעתי מתחום החדשות (הייתי צלם עיתונות) והשילוב של אהבת חדשות עם ההרפתקן החולה אדרנלין שבי הביא לי הרבה רגעים של אושר צרוף ותמונות לא רעות בכלל.
מעבר לזה, אני כבר לא מצלם חדשות וכבר לא רוכב על אופנוע (לצערי), אבל מה שאני כן עושה זה מחפש שיטות שיווק וטרנדים חדשים באינטרנט כחלק מהמקצוע שלי. למה אני מספר את כל זה?
מכירים את זה שביום חמישי אתם פותחים ynet ונותנים לכם הצצות על מה הולך להיות כתוב בעיתון סופהשבוע של ידיעות אחרונות?
במשך זמן רב ביקרתי ביני לבין עצמי את המהלך השיווקי הזה. אני בטוח למדי שעמוד הטמ"ל ב- ynet מכניס יותר כסף לאורך זמן מעיתון סופשבוע שנמכר בדוכני העיתונים ושהופכים להיות כשלג דאשתקד ביום ראשון. רבים וטובים לפניי כבר דיברו על מותו של העיתון (כמדורת השבט השנייה או השלישית אחרי הטלויזיה והרדיו) ולדעתי יש צופים רבים יותר שקוראים ynet על בסיס יותר מאנשים שקונים ידיעות אחרונות או שמקבלים אותי חינם (ע"ע משה, לא תקבל אאודי A6, קצב). דעתי זו נסמכת על התבטאויות פומביות רבות של יון פדר, עורך ynet, שסיפר כי לאתר בראשו הוא עומד יש 700 אלף יוניקים ביום (מישהו יודע מה המספר העדכני ל- 2008?).
כל זאת עד אתמול. אתמול , אני יכול לומר עכשיו, הפרסום של ynet עבד עלי והיום קניתי את עיתון סוף השבוע.
אני אוהב לקרא את הפוליטי הפנימי. אני אוהב לקרא על פוליטיקה, על צבא וגם את המדיני אני לא מזניח. כמה פעמים נחשפתי לקדימונים האלה ומעולם לא נחתה ידי בארנקי, עד היום. טוב, אולי זה הבית החדש, אולי אני סתם מתגעגע לקריאה של יום שישי. אולי פשוט הפירסום עבד עלי סוף סוף.
אני לא מעריץ של רוברט סקובל. כמות הפעמים שביקרתי בבלוג שלו בשנה האחרונה (שמעתי את שמו לראשונה בקומבנשן של דה מרקר) מתקרבת אולי לעשר.
אני עוקב אחריו בטוויטר אבל לעיתים רחוקות באמת קורא את מה שיש לו לומר. בבקרים, כשאני קם ופותח טוויטר אני שמח לראות שהוא שם מהסיבה הפשוטה שהוא תכף הולך לישון והימים שלנו לא חופפים, אז הוא לא יציף לי את הפיד והטוויטר שלי ישאר נתון למי אני באמת מכיר ולא עוד ניוז אגרגטור. אום מליק מדבר על זה יפה.
ועם זאת, היום למדתי משהו מרוברט סקובל. בפוסט שלו, לו הוא קורא The Participation Premium הוא משווה בינו לבין מייקל ארינגטון, חבר שלו, המייסד של טק קראנץ, לו הוא קורא Mike.
כל הפוסט הוא בעצם דיבור על פרנד פיד והשוואה בין ההשתתפות שלו וההשתתפות של מייק כשהשורה התחתונה היא שהשתתפות היא שם המשחק בויראליות. (זה הפרנד פיד שלי)
בעוד מייק משאיר תגובה פה ותגובה שם אותן אפשר למדוד באחדות, סקובל מספר על עצמו שהוא משאיר תגובות שאפשר למדוד באלפים. לא רק בתגובות עסקינן, גם בLikes, האגודל המורמת הזו שמצביעה על כך שהקטע שווה לקריאה מסיבה כלשהי (תכף תבינו).
הפוסט הזה שלו מצא חן בעיני גם בגלל שהוא הזכיר לי קצת את שיעורי ממטיקה בחטיבה. הפסקאות שם מסודרות עם נתונים. רק שהמש"ל לא חסר וניתן כתשובה בסוף הפוסט. הנה דוגמה:
Data: Mike Arrington, founder of TechCrunch, said in an article yesterday that he has 10177 people subscribed to him on FriendFeed, about half of the number of followers he has on Twitter.
Data: 15,053 are following me on FriendFeed.
Comments. Mike has only left 17 comments, while I’ve left 2,356 comments over the same time period.
Likes. These are votes on different items, they basically are telling other people that you think this item is important to read for some reason. Mike has only done 6 likes, while I’ve left 3,625 likes.
אז נשאלת השאלה, אם סקובל משתתף יותר ויש לו יותר "מנויים" שעוקבים אחריו, מדוע ארינגטון "מצליח" יותר ממנו? לכו לקרא.

Scoble filming with his Nokia (photo:Niv Calderon) (cc)
אני כותב את הפוסט הזה תוך כדי המתנה של יותר מעשר דקות בטלפון עבור שירות לקוחות. עשר דקות של שיחה סלולרית שקורעת לי את הכיס כי מי יודע כמה כסף עולה לחייג לכוכבית 6900.
כידוע עברתי דירה. עד כה גלשתי יומיים על חשבון השכנים שלי. התקשרתי לפני כמה ימים להוט וגם לספק השירות שלי ועשיתי חבילה משולבת, עם התחייבות לשנה, מה שחסך לי לשלם כפליים המחיר (גם כן בזיון).
המירמור שלי הוא בנוגע לחייגן. הפשע הזה שקוראים לו חייגן הוא משהו שלבטח הומצא במוח היהודי. חייגן הוא עוד דוגמה ללמה שונאים יהודים בעולם, ועוד סיבה בגינה אנטישמים חושבים שיהודים שולטים באמצעי התקשורת.
אם ככה- אני אנטישמי.
לשם מה החייגן?
אין באמת סיבה מדוע צריך לשים מנעול (חייגן) על מודם. אין שום סיבה וגם לא צריך. בבתי קפה אין חייגן, במשרדים אין חייגן ובשום מקום אין חייגן, רק בבתים בישראל החליטו שרוצים לשים חייגן. הסיבה, או נכון יותר לומר סיבה אפשרית היא: מעקב אחרי שעות הגלישה של המשתמשים, כולל שעות חיבור, כמויות הורדת נתונים וכדומה.
מה טוב בחייגן בכל זאת?
אני לא יכול לחשוב על דבר אחד שטוב בחייגן, הוא לא באמת מסייע באבטחת המחשב שלכם.
למה לא צריך חייגן?
היום, מחשב שלא מחובר לרשת משול לקופסת פלסטיק עם מאוורר בתחת, יכולות חישוביות ונפח לצבירת נתונים ששמו לו אזיקונים על הצוואר וסגרו אותו כדי שיחנק.
בעבר זה לא היה כך, הייתם לוקחים את הדיסקט שלכם ומעבירים קבצים כמו שמעבירים שטרות של כסף (היום עושים את זה במעטפות ובשקים). אם אתם לא ברשת היום, אין לכם מה לעשות חוץ מלתלות את עצמכם.
בגלל שאסור לסמוך על אף אחד בנוגע לחיבור שלכם (אם עברתם דירה למשל) ואתם רוצים שדברים ילכו הכי חלק ומהר, אלה הדברים שאתם צריכים לעשות:
מתקשרים לספק התשתית שלכם (במקרה שלי זה הוט).
סביר להניח שהחיבור האוטומטי שלכם הוא עם חייגן (גם אם ביקשתם, בקשות זה לחלשים). מתקשרים.
מסבירים שאתם רוצים חיבור ללא חייגן.
הנציגה החמודה לא יודעת מה זה חייגן ואז אתם מבקשים לדבר עם הטכני. לפני כן, אם אתם בסלולרי, בקשו שיתקשרו אליכם, כי מי יודע כמה עולה לצלצל לכוכבית. יתקשרו אליכם.
בטכני מבקשים מכם לפנות לספק האינטרנט שלכם- אל תתפתו. זה מה שתעשו:
דירשו לקיים שיחת ועידה- אתם, נציגת השירות של התשתית והנציג של ספק האינטרנט שלכם. בהוט מחברים אתכם בועידה תוך שניה.
אחרי המתנה (לא יותר מחמש שש דקות, באמת) אתם תעשו שלישיה בטלפון, ותסבירו שאתם רוצים חיבור ללא חייגן, שזה שווה ערך בעיניי כמו להתקשר לספק שלך ולבקש שלא ישימו חסימה על אתרי הפורנו שאתם אוהב לגלוש אליהם (לפי הצעת חוק 892).
בשונה מבשנה שעברה ולהפתעתי לא לוקח 48 שעות להעביר את הקובץ בין ספק האינטרנט לספק התשתית. אתם מבינים מה זה כשהיה לוקח להעביר קובץ במשך 48 שעות בין שתי חברות שמתעסקות באינטרנט? באינטרנט של היום ובאינטרנט של לפני שנה ביומיים אתם יכולים להוריד סרט של 2-3 ג'יגה עם החיבור מאפשר, והם, קובץ EXE של כלום קילובייט צריכים 48 שעות. היום, לפי נציגת ספק האינטרנט שלי זה מיידי. קולולולו.
שַלחו מהספק אינטרנט את הקובץ, עברתם עם הועידה שלכם בחזרה לשיחה משולשת עם נציגת השירות ונציגת הטכני, כמה דקות הם מעדכנים את הקובץ במחשב שלהם והכל עובד.
זו הדרך המהירה ביותר, אחרת זה טלפון לספק שלכם לבקש שישלחו את הקובץ ואז טלפון לספק התשתית לוודא שקיבלו ואז כן ואז לא ועוד כמה שעות של עצבים, עזבו. שיחת וועידה אחת וגמרתם עניין.
במחשבה שנייה, לכשתעברו דירה ואם תזכרו- בקשו מספק האינטרנט שישלח את הקובץ כבר, שיחכה לכם בדירה החדשה. ואם אפשר נקודת ביקורת נוספת- האם אין זה הגיוני שההגדרות שלי מהבית הקודם יישארו כפי שהן בבית החדש?
עכשיו לתגובות:
שאלתי את הנציג הטכני למה אתם קובעים בשבילי איך לגלוש באינטרנט, מי בכלל ביקש להתחבר בחייגן?
תגובת הנציג: קודם כל, ענה בשקט, זה לא אנחנו, זה ספקי האינטרנט שדורשים את זה, אנחנו עושים מה שספקי האינטרנט דורשים מאיתנו לעשות.
תודו שזו תשובה שלא ציפיתם לה.
אוקי, השבתי, אתה מוכן לומר לשם מה צריך חייגן?
תשובת הנציג:
החייגן משנה את כתובת ה- IP אחת לשלושה ימים ובכך מונע את גניבתו, "יש אנשים שמעדיפים את החייגן על פני ללא חייגן", כך אמר הנציג.
נשאלת השאלה (הרטורית): האם אי אפשר לגנוב כתובת IP עם החייגן?
נשאלת עוד שאלה: בתשובתו הראשונה אמר הנציג שספקי האינטרנט הם אלה שדורשים חייגן וספק התשתית רק עושה את מה שאמרו לו (שלא לומר רק ממלא פקודות) (תודו שזה ניסוח אומלל). בתשובתו
השניה, טען הנציג, שיש אנשים שמעדיפים את החיבור שלהם עם חייגן (קשה לי להאמין, זה כמו שתגידו שיש אנשים שמעדיפים לעשות סקס עם קונדום מאשר סקס בלי קונדום עם בני זוגם) (ולא, אני לא שוכח
את מקרי האין ברירה ההם, נו, קטנוניים). ובכלל, מי ידע שיש חייגנים בעולם עד שהטילו אותם עלינו?!
לטובת כל הסיפור אני חייב לומר שברגע שהעליתי את נציגת השירות של הוט (בחורה בשם דניאל, היתה מאד נחמדה), כל העסק לא נמשך יותר מ- 10-15 דקות על הקו ושבסוף קיבלתי את מבוקשי.
מוסר השכל:
א- אל תעברו דירה.
ב- אם אתם עוברים דירה, תודיעו לספק שלכם שישלח את הקובץ המזוין לספק תשתית שלכם מבעוד מועד.
ג- אם שכחתם עשו שיחת ועידה על חשבון ספק התשתית עם ספק האינטרנט.
ד- אם אומרים לכם שצריך לחכות 48 שעות דעו שזה לא נכון, זה מיידי.
ה- אם התייאשתם, יש מספיק בתי קפה לשבת בהם ולגלוש משם, חינם, בלי חייגן, עם מזגן, מוסיקת מעליות ונוף החוצה לרחוב.
כל טוב לכם.
טוויטר מעצבן אותי. והפעם על סדר היום, בליעת הודעות.
כבר קרה לכם שכתבתם טוויט וזה לא פורסם?
אז מה היה לנו השבוע?
1- הלכו הריפלייז
2- הלך האולדר
3- התחלנו להשתמש בסאמיז בתור קביים
4- חזרו הריפלייז והאולדר
5- התחילו להיבלע הודעות.
נכון מהמם?
טוויטר סבל מראשית ועד היום מחשיפה אוהבת ובלתי ניתנת לתפיסה מצד בלוגרים ואנשי טכנולוגיה (כאילו יש הבדל בכלל). אה כן, הוא גם סבל מארכיטקטורה זוועתית שבבסיסה היא גאונית רק שבנו אותה מקש ותבן במקום מבטון מזוין ועם התחממות כדור הארץ ואפקט החממה וכל הזבל הזה יש יותר רעידות אדמה וטוויטר לא מחזיק מעמד.
עכשיו שוב סובל טוויטר מחשיפה בלתי נשלטת, רק שהפעם, למרות שאוהבים אותו, הוא נורא מאכזב. לא, הוא ממש זוועה, טרפה, זעזוע, קיקיוני, ביזיוני.
נחשו מה, בכל חשיפה, בכל פוסט שכותבים על טוויטר, מצטרפים עוד משתמשים ועוד מנויים ועוד טוויטים נשלחים וכמות הסמסים הטוויטיים גדלה באופן אקספוננסיאלי (רונשו תראה להם מה זה), דווקא כשעדיף שיעצרו את ההצטרפות של קהלים חדשים לזמן מה.
עכשיו כשרע, מרוב חשיפה, נוספים משתמשים, מה שיגרום למערכת להמשיך ולאכזב.
אני אומר, בואו נפיל את המערכת, היא לא שווה גם ככה.







