Niv Calderon Connected

1- נכון לכרגע, כשמצב העניינים בטוויטר בכי רע, כשאין עמודים אלא רק אחד, כשאי אפשר לבדוק את התגובות בלי להשתמש בסאמיז (מנוע חיפוש חיצוני לטוויטר) אני מוריד כמה ממפגעי הטוויטר הכי גדולים מרשימת המעקב שלי. הם לא באמת מפגעים, אני גם לא רוצה לפגוע באף אחד, באמת שאין לי שום דבר אישי נגד אף אחד מהם, אבל דווקא יש לי מה לומר, אז אומר: בלוגרים או עיתונים שפתחו טוויטר מציפים לי את הסטרים וגורמים לי לחוסר יכולת לעקוב אחרי מי שבאמת אכפת לי לעקוב אחריו. על מי אני מדבר- על קוואסקי, על סקובלייזר, על ניו יורק טיימס בעיקר. אולי יש לי עוד מנוי או שניים שלא שמתי לב (אני מכור קשות למאשבל, יהיה לי קשה לעשות לט גו). אולי כשטוויטר יתייצב אני אשיב את המנוי אצלם. להיות מנוי שלהם זה מפגע שכהם מפרסמים 8 טוויטים בשעה. הם לוקחים לי את כל הדף ואני צריך ללכת לחפש מי ינענע אותי.

אני והחולצת טוויטר שלי נוסעים לטייל

2- איבדתי את האמון בטוויטר. קשה לומר את זה אבל ככה אני מרגיש. כבר שלושה ימים לפחות שאין עמוד תשובות ואין עמודים ישנים יותר. טוויטים הולכים לאיבוד ואין לי שום כוונה ללכת לכל המנויים שלי ולראות מה הם כתבו לאחרונה. מילא אם היה אפשר להגיב להם מהדף. אבל אי אפשר. כל הזין.

3- אם אי אפשר לקרא בעמוד הראשי שלי מה חברים שלי כותבים בטוויטר- טוויטר לא שווה כלום, תחשבו על זה, טוויטר שווה רק אם המידע מגיע אליכם, לא אם אתם צריכים להגיע אליו. כרגע- המידע לא מגיע אליכם (אלא אם כן אתם לא עוזבים את העמוד הראשי).

4- אני מאוכזב מהאנשים שעובדים על טוויטר. ליתר דיוק, אני מאוכזב ממה שאומרים לנו בבלוג שלהם. הנה מספר שורות מהפוסטים האחרונים שלהם. הם חוזרים על עצמם, הם לא מחדשים שום דבר, הם מספרים לנו כמה המצב רע ורע ורע:
27 ביוני: We’re still working on bringing the Replies tab and feed back. Unfortunately it will remain off for tonight
We’re currently experiencing massive slowness and downtime across the web site.
26 ביוני: We’re still working on the restoration of viewing replies (both via the API and on the web). This functionality will
remain off tonight
24 ביוני: The site has been slower this morning than in the past few days. Some users are also seeing error pages .
19 ביוני: Update: We’re still investigating this issue. We are temporarily reducing the API rate limit to 20 requests per
hour
הנה טוויטר שמצאתי בעניין שלהם, לא מומלץ. אלא אם כן אתם צריכים את זה כמו חמצן.

5- לא אייגע אתכם בעוד חתיכות פוסטים, כל הפוסטים נראים אותו דבר. אם יש משהו שלמדתי על בלוגים, זה שכדאי שהם יהיו אותנטיים. על הבלוגים של טוויטר אי אפשר להגיד שהם לא אומרים אמת, אי אפשר להגיד שהם שיווקיים. הם אומרים לנו שהמצב רע ושהם עובדים על זה. אני חושב שזה, בסופו של דבר, מה שמשאיר את כל האנשים צמודים לטוויטר שלהם, שאומרים להם את האמת על זה שהמצב לא משהו. ועם זאת- המצב לא משהו והשירות נוראי.

6- אומרים על מוצרים אינטרנטיים שאם הם יוצאים מוקדם מדי זה שורף אותם (מישהו אמר Wefi?). אתם חושבים שיכול להיות שטוויטר יצאו מוקדם מדי?
מחשבות בנושא ודיון יתקבלו בברכה.

כבר יותר מ- 24 שעות שטוויטר לא מאפשר לגולשים שלו לבדוק את טאב התגובות שלהם. אחת הצורות להתגבר על הבעיה הזו היא דרך שימוש במנוע החיפוש Summize. סאמיז נותן מעין "שירות משלים" לטוויטר ומאפשר לעשות חיפושים והצלבות. מאד נוח , אבל. היום בבוקר נסגרה האופציה לעבור לעמודים הבאים כמו אמרו לנו "יש לכם עמוד אחד תסתדרו, אתם יודעים כמה קשה לנו".

מילא שטוויטר נותן שירותים בסיסיים בשירות הזה. מילא שטוויטר הגדיר מחדש מה זה הפרטה מוחלטת של ה- API שלהם, מה שמדהים זה שיש קהילה קטנה ומגובשת של טוויטריסטים שנשארים בשירות למרות שהוא מזעזע.

מה זה שירות מזעזע?
מייקל הרינגטון התלוצץ יום אחד כשאמר שטוויטר סובל מ- UPTIME זמני.
אולי אני בור ועם הארץ, אבל אני לא מכיר אף שירות אינטרנטי שהיו בו כל כך הרבה באגים ושממשיך להעסיק באובססיביות את עולם ההיי טק.
כשאני צריך ללכת לסאמיז ולעשות משם את הצפייה ב- replies שלי זה כבר יותר מדי, אפילו בשביל אחד שעשה לעצמו חולצת טוויטר.

חולצת טוויטר- חבל שכל כך מעט אנשים יודעים מה זה טוויטר

טוויטר הוא באמת תופעה, יש להודות בזה ואני מודה בזה בלב שלם. זו דרך חדשה לגמרי לתקשר עם אנשים. רק שתבינו כמה כסף יש להם בצד, לפני מספר ימים התגלו המשקיעים בטוויטר, אלה שהשמועה אמרה שנתנו 20 מליון דולר- אמאזון.
בכל אופן, ללכת ולעשות את הטוויטר שלי עם אמצעי גיבוי ושימוש זה כבר לא לעניין, זה אולי עדיין נורא מגניב עם כל ה-15 חברים שלי, אבל זה ירֵד לי מהעיניים אם זה לא ישתפר ומהר, תושיה תושיה אבל יש גבול.

עוד בנושא טוויטר:
ה- טוויטפיק שלי
מתי טוויטר יפרוץ לחיינו
מה אני מצפה מאתרים שפותחים טוויטר
יוצאים מפייסבוק ומתחילים לצייץ- אריק פריימוביץ' בהארץ
הטוויטרים שלי בפליקר

בפוסט הקודם שלי דיברתי קצת על תחושת הסולידריות החברתית שהקמפיינים להשבת החיילים החטופים (הם לא שבויים, הם חטופים) מעורר.
היום ה- 25 ביוני, שנתיים אחרי שגלעד נחטף. היום הזה כן משפיע עלי, ואני חייב לומר שהקמפיין גם משפיע עלי. אני קורא שאנשים חושבים על החייל, וגם ככה אנחנו נמצאים בימים מטורפים עם חדשות מטורפות על עסקאות נרקמות, ספינים, ייאוש, תקווה ועוד כל מיני סופרלטיבים שיפה להדחיק.

כואב לי בימים אלה, באמת כואב. יש משהו בלראות את המשפחות האלה מיטלטלות במסדרונות הכנסת ומחזיקות חזק, עושות את מה שצריך בשביל להביא את הבנים שלהן. כואב לי שאנחנו חיים במדינה כזו, עם ראשים כאלה ושרים כאלה. וכואב לי שאין מה לעשות.

חיילי צה"ל שבים מאדמת לבנון ביום האחרון למלחמה (צילום: ניב קלדרון)

התקווה, המשמעות
עם אלף אלפי הבדלות אני חושב עכשיו על ויקטור פראנקל שכתב את "האדם מחפש משמעות" על החוויות שלו ממחנה הריכוז. הדבר שאני הכי זוכר מהספר הוא האמירה שלו שאנשים שאיבדו את המשמעות לחייהם מתו יותר מאשר אנשים שמצאו או המציאו משמעות לחייהם בתקופה ההיא ושהוא כמטפל וכאסיר במחנה הלך ועזר להם לחפש את המשמעות לחייהם, מה שאולי השאיר אותם בחיים. אני חושב על החיילים עכשיו, אני חושב על המשפחות, מה משאיר אותם מתפקדים. התקווה, המשמעות.
האינטרנט: מדורת השבט 2.0
שורות סטטוס ברשתות החברתיות שלנו ובמסנג'רים למיניהם משמשים אותנו לא רק להוצאת המחשבות שלנו לאוויר אל כפוסטים לכל דבר. טוויטר ודומיו עושים את זה במוצהר ולא לחינם הם נקראים שירותי מיני בלוגינג. תארו לעצמכם שלפני כמה שנים, כשהיה קורה מקרה כמו שקרה לנו, תחושת השייכות שלנו (שחשובה מאד במקרים של אובדן או מצוקה) היתה מתרחשת מול הטלוויזיה ו(קודם) הרדיו. ההכרה שאנחנו צופים באירוע ושאיתנו צופים עוד אלפים או מליונים של אנשים היא זו שיצרה את ההכרה שאנחנו לא לבד. היום זה השתנה והטלויזיה (כקופסת פלסטיק וכמוטיב) כבר לא תופסת את אותו המקום. אנשים מדברים בצורה לא ישירה עם אנשים אחרים, בפוסטים, בשורות סטטוס, בוידאוז, בפודקאסטים ובתמונות. אפשר לומר בוודאות שגם אם לא הייתם מחוברים לטלויזיה או לרדיו והייתם מחוברים רק לאינטרנט, הייתם מקבלים את אותה התחושה כמו את זו שקיבלתם פעם.

האינטרנט מאפשר לכל אחד להביע את עצמו. כבר לא צריך להיות עיתונאי בשביל לקבל את המדור שלך בעיתון או ברדיו. כבר לא צריך להיות צלם עיתונות בשביל להביא חדשות (למרות שזה עוזר). לא צריך להיות סופר או משורר בשביל לכתוב ולהיות נקרא. העולם שטוח.

מהמקום הזה, בתאריך הזה, אני קורא:
תביאו אותם הביתה כבר

- צילומים ממלחמת לבנון השניה

בעוד כמה ימים, כמדומני יום השנה לחטיפתו של גלעד שליט, יחול מעין יום ויראלי שבו מציע לנו אחד ממשרדי הפרסום בישראל לשנות את תמונתינו ברשתות החברתיות שלנו לתמונתו של גלעד שליט.

בשורה האחרונה בפוסט שלו, כותב גל מור כותב על היום הזה שהוא עוד מהלך ציני של משרדי פרסום.
אני לא רוצה להתייחס לקביעה שמהלכים פרסומיים הם ציניים כי הם משתמשים במצוקות פרטיות ולאומיות (חיילים בשבי) בשביל לעשות יחסי ציבור לעצמם בתעשייה שלהם. אני כן רוצה להתייחס לעובדה שכל בר דעת יכול להבין שהחלפת התמונה ברשתות החברתיות לא עושה שום דבר לשחרור השבויים שלנו, ולומר- היא כן משרתת רצון מסוים, גם אם לא בכוונה: הרצון בסולידריות חברתית. סולידריות חברתית היא הזדהות הרבים עם המעטים.

'סתכלו על זה ככה: טקסי יום הזכרון לרבין, לשואה, לחללי ישראל, טקסי יום העצמאות (כולל דגלים על האוטו), חנוכה (כן, הסופגניות והחנוכיות), פסח או תשעה באב, כולם עושים את אותו הדבר, באים להזכיר לנו משהו, להשאיר אירוע טרי בזכרון גם אם הוא בן אלפי שנים וגם אם הרבה מאד אנשים לא יודעים את מטרתו המקורית מתוקף היותם בורים. טקסים כאלה, בדיוק כמו טקס החלפת התמונה בפייסבוק ובמסנג'ר, הם בדיוק טקסים שפועלים עלינו מצוין. אנחנו יודעים שצריך להשיב את הבנים, אבל אולי למעט הפגנות של מאות אלפים (שגם הן נכשלות אצלנו), אין ממש משהו אחר שאדם אחד יכול לעשות בעצמו כדי להשפיע על הסדר הציבורי. בטקס הזה (על אף שהוא וירטואלי) של החלפת התמונה בפייסבוק יש כוח, ולא רק כוח של חברת הפרסום. טקס כזה יכול להשפיע על החלטותיהם של בני אדם בצורה עקיפה וההוכחה: תראו כמה אנרגיה ומשאבים השקיעו מועמדים בארצות הברית ברשתות חברתיות. אפליקציה בפייסבוק, כמו תמונה של גלעד שליט, זה כמו סטיקר על האוטו, זה כמו מזוזה על הדלת, הם חסרי משמעות, אבל יש להם משמעות, הם גורמים לסוגסטיה המונית, גורמים לאנשים לבחור צד, וזה כבר טוב, יחסית לעירפול החושים שאנחנו כל כך רגילים לחוות מתוקף המדינה המטורפת שלנו.

אז נכון, אתם לא תראו שום דבר שקורה ברגע שהחלפתם את תמונתיכם בפייסבוק בזו של גלעד, אבל תשקלו שבאותו זמן הרבה מאד אנשים חושבים את אותה מחשבה, ודעו שאתם חלק מקבוצה גדולה של אנשים, קולקטיב. קוראים לזה שייכות.

(עוד על סולידריות חברתית מוויקיפדיה)

גוגל ופייסבוק עושות שרירים אחת על שניה.
נראה שאת פייסבוק מעניינת רק הפרטיות של המשתמשים שלה ולכן היא ממציאה כל מיני רמות חדשות של פרטיות. פרטיות דינמית הם קוראים לה שם. גוגל לעומת זאת, באה לסדר את כל המידע בעולם (כן כן , שמענו) וצריכה כניסה לכל מיני מקומות כדי לארכב את המידע (כלמר ליצור עותק של המידע בשרתים שלה, א.ק.א "גוגל 2") שנמצא על השרתים המאובטחים. בגלל זה יצרה גוגל את ה"פרוטוקול" שנקרא פרנד קונקט (Friend Connect) שהמון חברות בתחום המדיה החברתית חברו אליו ומאפשר למשתמשים מאתרים שונים לתקשר ולהעביר את המידע שלהם בין אתרים שונים.
לפייסבוק יש נקודת מבט שונה על כל העסק הזה אבל במקום שאסביר עליה באריכות אציע לכם לינק לתכנית חדשה ברשת, סוג של "שידורי הנסיון" רק בגרסה של עמק הסיליקון, שמתעסקת במדיה החברתית הזו, יוזמה מבורכת למדיי, שמה הוא: The Social Web TV
בתכנית הראשונה יושבים שני חברה' מפלאקסו, "ספר הטלפונים האינטרנטי" שלכם שלא כל כך תפסה בארץ אבל שיש לה יותר מ-20 מליון משתמשים חוזרים מדי חודש ושנקנתה לא מזמן על ידי קומקאסט, ועוד בחורצ'יק מסיקסאפארט שהחלה בתור חברה שמייצרת פלטפורמות לבלוגים (Typepad המצויינת למשל) ושואפת להשתלט על העולם (הם קצת יותר צנועים מזה).

אגב, אף אחד מהצדדים הוא לא פראייר, וגוגל היו הראשונים להראות לכולם איזה קטן יש לפייסבוק, 'סתכלו בתמונה, גוגל לא הורידו את האייקון של פייסבוק שמונעים את הגישה אליהם, הם פשוט אומרים שפייסבוק חסמו את השירות.

לינקים קשורים:
social web tv
שידורי הנסיון- פרק כמעט 20