Deep Space Shots video
Online Videos by Veoh.com
a video from veoh
I'll continue sharing videos i like here.
Facebook applications: GUI design rules
I once had the TO-DO LIST application. I thought that if I’m on Facebook most of the day anyway, a to-do list on my "real desktop"would help me manage my tasks. I was wrong.
The application was stuck on my profile page, a click and a half away from my main page- the news feed page.
I threw it away.
My Facebook profile is designed for what other people would want to see and do in my profile. The most important thing about Facebook profiles, in my opinion, is to give your present friends and future friends the information they need about you and the opening to do what they want to do. If they don't need it it’s not there. I either throw it away or hide it from sight. Look at your behavior on others profiles- you first go to check if you have friends in common, you go to the photos, you like to browse those, you might go to check if they write notes and what are their events. Do you care about animals, bears and virtual plants? If the answer is No and you have these apps on your profile- let them go.
I don’t use many applications on Facebook. My Facebook is a contact list, event coordinator, a dating system, a mail client, a photo album and a blog all-in-one.
For applications to enter my domain I need to need them first, and second, they need to be fun to handle.
For me, and I think I’m not special at this, there are a few rules application developers need to follow. I will write those, the order isn’t important:
1- Notifications: You have to understand, people don’t use their profile as a home page, they use the news feed page. The news feed page has the notifications jump out and all the requests popup. Application I don’t see on the right side there does not exist in my conscience, like the TO-DO list application. Make your application appear in the notifications area.
2- Icons- I think it’s obvious by now- don’t use icons when you design for Facebook, use words as links instead.
3- Pokes and messages- Allow people to send pokes from your application, not dummy pokes- the real ones, that do not require the installation of the program in order to acknowledge them. Let people send a message to their friends. Ask yourself why do people have to leave my application if i can make them stay a bit longer?! If you give them a chance to poke and email from your application, they will not leave your application to go to another application, the Inbox, they will stay.
4- Invite your friends- allow people to invite their friends to the application but don’t force them to do that. Applications I “must” invite friends to in order to use I throw away.
The State of the Union- a look at my everyday
1- Today and yesterday I read a lot about and from Technorati. I read many many posts they posted in their not-so-friendly blog (interface like) and have read blog posts about them. I've been trying to understand what drives them. Never mind that, I found a phrase I didnt stop thinking about and I think i'm gonna post something on it as soon as mind mind is set. They call it the World Live Web, that unlike the World Wide Web, it’s only about blogs, tags and other social medias.
One of my first thought about that was the difference between a "world-wide" web and a world "live-web". I'm talking about the linguistic side here. The "Wide" is telling us how big the world of web is, whereas the "Live" is talking about the web and its essence.
But that was just a thought I had. Live Web means "everything that is social" and it’s interesting that Technorati is calling bloggers and other online-social-media-user-generated-content creator by the name Citizens.
2- lately i've been using GlobalPandora, the "open to all" social music website for hours every day. The music there is great, but all in all, the service is unreliable- it gets stuck, it doesnt upload or just stops, sometimes for days. I now try LastFM for the first time. It is reliable, but the quality of the music given to me isn't high, and I'm not talking about the volume level but the coices the system does.
3- I started watching "Prison Break". A fun show, though I wouldnt lose sleep if I dont see it ever again.
4- Last week I told my friends on Facebook I'm going to an Ice cream party in the Iceberg. here’s the video from there if you have'nt seen it yet, was a joy-
@http://www.youtube.com/watch?v=cFXzmf4zPlw
video from youtube
5- a night before that I went to an opening in a gallery in Neve Tzedek, I didnt like it at all. the artist took characters from television (Homer Simpson, Wonder Woman), from the fashion world (Bar Refaeli), from the cartoons world (Disney’s Goofy) and some other brands (M&M). For me as a photographer and an artist I thought it was insulting, and I didnt find anything new in her art, all she did was to reproduce others' works and add them Swarovski Crystals.
This is what I felt:
@http://www.youtube.com/watch?v=LqEeeOZACOI
video from youtube
ארטמיס לא אוכפים את חוק מניעת עישון
יצאתי היום לבלות. הייתי בגלריה, בפתיחה של תערוכה מזעזעת בנווה צדק, ואז הלכתי ל- ארטמיס ברחוב נחלת בנימין, בין אחד העם לרוטשילד.
מאז שיצא החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים התחלתי ליהנות מלצאת ולחזור לא אפוף עשן ופשוט לנשום ולא לחשוב על לקחת נשימות קטנות או כל דבר הזוי אחר שהכריחו אותי לעשות כל חיי.
הארטמיס, שבעליו מתכחש לעובדה שמעשנים אצלו במועדון (אנשים עם בעיית הכחשה חיים בהכחשה), לא אוכף את החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים.
המקום צפוף בצורה מחרידה ממש, כל בליין שני מחזיק שם סיגריה. מילא בקומה הראשונה, שם התקרה גבוהה (אגב, ענן עשן זה אנדרסטייטמנט יחסית למה שהלך שם), בקומה השנייה, כשהתקרה היא בגובה של מקסימום 2.10 (אני 1.90, זה נמוך), נורא מצחיק/עצוב לראות אנשים מעשנים מול העיניים שלך ונושפים את העשן ל"תקרה" כאילו כדי לא להפריע לאחרים.
במדינת ישראל זה כמעט חובה להפר את החוק, אם אפשר למשל לעמוד בחניית נכים, לסוע ברוורס באין כניסה, לדבר בפלאפון תך כדי נהיגה, לעשן מתחת לשלט האוסר עישון… הבנתם את הנקודה.
אני לא הולך לתבוע את הבעלים של הארטמיס. אני הולך לעשות משהו אחר.
אני הולך להצמיד לארטמיס את הפוסט הזה עם המילים "ארטמיס"+"לא אוכף את החוק"+"החוק למניעת עישון במקומות ציבוריים", ושגוגל יהיה עזרי.
בלוגרים ידועים כאנשים שרוצים ומוכנים לקדם מטרות שונות. אם אתם חברים שלי או אם אתם בעד החוק ורוצים שהוא יקודם ויכובד, אנא, כיתבו פוסט על החוק נגד עישון במקומות ציבוריים, קשרו לפוסט הזה, כיתבו על מה שמפריע לכם ועל מקומות שלא אוכפים את החוק. למה אני מבקש שתכתבו- כי אנשים מחפשים מידע באינטרנט, ואנשים הולכים לקרוא על מקומות בילוי, והדרך הטובה ביותר להעביר מידע בימינו היא דרך בלוגים שמתאנדקסים היטב בגוגל- ובפייסבוק. היתרון בבלוגים ובאתרי אינטרנט בכלל הוא שהם נותרים באוויר ושגוגל חוזר אליהם. היתרון בפייסבוק לעומת זאת הוא שכל חבריכם רואים מיד את מה שכתבתם ואם הם מגיבים אצלכם גם חבריהם רואים את הפוסט שלכם בפוטנציה אבל החיסרון הוא שגוגל לא מאנדקס ושאר העולם לא יכול להנות מפרי מקלדתכם. אבל דעת קהל היא דעת קהל וקמפיין באינטרנט אפשר לעשות בכל מיני דרכים. זו הדרך שלי, ויש לי כמה בלוגים ברשותי.
חוץ מאשר לא לצאת לארטמיס יותר (אני חושב על זה ברצינות) אני חושב שדעת קהל יכולה לעזור לבעלי מקומות להבין (כי לא כולם חיים בהכחשה) שהכל בידיים שלהם. אם יש מקומות שאוכפים ושהם עדיין מפוצצים מאוכלים-שותים-ובליינים זה הכל בידיים של בעלי המקומות, ושלא יספרו לנו סיפורים.
הסיפור מאחורי התמונה שלי
@http://www.youtube.com/watch?v=L1MU53J3w2Q
כשקר בחוץ זה מזכיר את ניו יורק
הרבה זמן לא העליתי לוג וידאו לבלוג שלי 
היה קר היום, החלטתי לצלם….
@http://www.youtube.com/watch?v=TUvJtvWp6AM
האישי הוא הפוליטי בפייסבוק
האישי הוא הפוליטי, חשבתי לעצמי עכשיו תוך כדי שטיפת הכלים במטבח שלי.
המצב שבו אנשים יוצרים איתי קשר ואומרים לי שהם עוקבים אחרי חיי באדיקות כבר מספר חודשים בפייסבוק, או אומרים לי שהם "כבר לא מצליחים לעקוב" אחרי כל עדכוני הסטטוס שלי או הרשומות שאני כותב שם או אחרי כל התמונות שאני מעלה… חלקם משדרים לי הנאה ופירגון, חלקם משדרים לי עייפות או ויתור מראש על המעקב שפייסבוק מאפשר. אני חושב על כיוון אחר- סוג אחר של רטט בכל הנוגע לחיים באינטרנט (ולמה בכלל צריך "להצליח" לעקוב אחרי מישהו?!).
"האישי הוא הפוליטי" הוא מושג שלמדתי באוניברסיטה כשלמדתי על פמיניזמים שונים (פמיניזמים = פמיניזם ברבים) בלימודי המגדר שלי. המושג בא לתאר את המצב שבו אישה חשה שמה שקורה לה בחייה, בביתה או במרחב הציבורי הוא חוויה פרטית שלה, ובנוסף, הוא בא שחוויותיה של אישה אינן פרטיות אלא נחלתן של נשים רבות, ושעל נשים לדעת שהחוויות שהן חוות נחוות לרוב גם על ידי הכלל (הנשי).
אני מקדיש הרבה מאד שעות מחשבה ביום להתעסקות בהשלכות המדיה החברתית על חיינו. אני לא עושה את זה במכוון, ולמעשה זה קורה לי תוך כדי שאני מתעסק בדברים אחרים חוץ מאשר במחשב.
כשמפתחים שרירים הם טופחים ומתחזקים כשאנחנו במנוחה. כשאני במנוחה באות לי המחשבות על כך, בין אם אני שוטף כלים, מתקלח, נוהג או מדבר בטלפון.
אין לי ספק שעוד לא התחלנו לגרד את קצה ההבנה של איך מדיה חברתית משפיעה על חיינו. הכיוון הראשוני בו אני חשבתי הוא תחום הפרסום. אנשי פירסום כיום באים לרוב מתחום המדיות המסורתיות יותר ואולי משיגים את המידע שלהם ברשת, אבל רמת ההבנה שלהם ביכולות ההפצה עדיין מוגבלות. איך אני קובע עובדה כזו? כי החיים שלנו ברשת עדיין נקיים למדי באופן יחסי, בערך כמו רמת זיהום האוויר ממכוניות בישראל בשנות החמישים. תחומים נוספים למשל הם: המעגלים החברתיים של כל אחד ואחד מאיתנו, הבחירות הבאות עלינו לטובה (אפליקציית התפקדות למפלגות, פוק לח"כים), קבוצות לימודים ובאופן כללי כל נושא של העברת מסרים או קידום תחום שהוא.
בכל אופן, קשה לי להאמין שמה שאני חווה הוא חוויה שייחודית לי. קשה לי להאמין שאני עומד במרכז ההתעסקות של רבים כל כך במשך כל כך הרבה פעמים רק כי אני מעדכן את הפייסבוק שלי כל כך הרבה פעמים. אני בכלל לא חושב שאני מיוחד אם כי ידועה לי הייחודיות שלי בכל הנוגע לכמות הזמן שאני "משקיע" (יחסית לחברים שלי) ולתוצרים שאני משתף את הסביבה שלי- תמונות שלי ושל אחרים (כי אני צלם), רשומות (כי אני בלוגר) ועידכוני סטטוס (כי זה משפיע על החיים שלי בצורה יוצאת דופן ועוד ראוי שתיכתב על זה רשומה).
למרות כל אלה, אני לא מאמין שאני ייחודי. לכל היותר אני יכול ומוכן להסכים שהתרומה האישית שלי ל"שיח הציבורי" (הפייסבוקי) היא רבה, אבל ראשית, יש אנשים עם מעגל חברים גדול יותר משלי ויש אנשים שתורמים ל"שיח הציבורי" כמוני- אם לא ברשומות ובתמונות אז בשימוש באפליקציות (דבר שאני ממעט בו באופן קיצוני, בסך הכל 11 אפליקציות כולל הכל).
כמה מחשבות לסיום.
לדעתי, מסה סוציולוגית של בנאדם ברשת נמדדת על ידי היכולת שלו להניע בני אדם לפעולה (כל פעולה, החל מתגובה לפוסט, תיוג תמונה או כל דבר אחר). שנית, אני חושב שאי אפשר להפריד בין עיסוקו של אדם והנגישות שלו למחשב לבין התפוקה שהוא מייצר ברשת וההשפעה על חייו. זאת ועוד, הרקע והעניין של הבנאדם בתחום בו הוא מתעסק, גם הם פקטור חשוב בקביעת התפוקה והתרומה ל"שיח הציבורי" ברשתות חברתיות ולבסוף- הרצון של היחיד לתרום ממחשבותיו ומרצו לכלל.
-
-
- 6 now online
Recent Readers
-
-
-
מריץ FireStats